סטורי אוף מיי לייף

ניסיתי לכתוב.
בחיי.
שפכתי את ליבי.
השתדלתי. השקעתי. נפתחתי.
ואז הדפדפן נסגר.
והכל נמחק.

2012? מה, כבר נגמר 2011? השבח לאל!

שנה חדשה.
פתאום קראתי אחורה.
נחמד להזכר. לרענן את המחשבות והרגשות.
להרגיש טוב לגבי עצמי.
תכלס, עברתי הרבה. הרגשתי הרבה. ניסיתי, נכשלתי, התמודדתי.
והייתי בחורה שאני אוהבת.
הייתי מעדיפה לפתוח את השנה עם קצת יותר דברים חיוביים על הגב, וקצת פחות, היה חרא, אבל היי, אני אחלה אני.
אבל וואלה. זה מה יש. אז לפחות אני אחלה אני.
זהו.
אני לא כותבת ומעדכנת כי הכל אותו דבר.
קצת המסנן. קצת דבילים מסביב שפחות טובים מהמסנן.
קצת נשבר לי מהלימודים, ומהמגורים אצל ההורים.
קצת דברים שמפחידים לי את התחת, ואני מתמודדת, ומגלה שהשד לא כל כך גדול.
יכול להיות שאני גם לא כותבת כי התחלתי טיפול פסיכולוגי.
לא שאני מרגישה שזה עוזר ומשחרר, אבל אולי בעצם כן.
וגם טוויטר, שזה פשוט טיפול מסביב לשעון…
אני בטוחה שזאת תקופה. וכמו כל תקופה, טובה או רעה, היא חולפת ומפנה מקום למשהו חדש.
אני ממש מקווה שהשנה, השנה אני סוגרת את פרק הלימודים האקדמיים בחיי. אחרי יותר מ-7 שנים, ואף תואר עד כה, אני מקווה לסיים, ולעבור את מבחן ההסמכה של משרד הבריאות, ולעבוד.
ולעבוד ככה שאני ארוויח מספיק בשביל לשכור לי דירה.
ולמצוא אהבה. אחת טובה, שנשארת.
ולאהוב את עצמי. כל הזמן.
שתהיה שנה טובה. באמת.

תמיד האולי הזה

יום שלישי היה יום הפוך.
מה שמוביל בדרכ לזה שאני אחשוב שוב על המסנן.
ואכן, חשבתי, כמו בשבועיים שלפני זה.
גם שלחתי הודעה. הוא צלצל והזמין. הלכתי.

היה רע. רע ממש.
הרגשתי פתאום את כל הסליז והגועל שמעולם לא היה ביננו.
בואי בשביל שאני אשתמש בך.
הוא לא חשב שככה הוא התנהג. כמובן.
הוא חשב שהוא נחמד ומתחשב.
אני התכנסתי בעצמי, והייתי לא תקשורתית, ולא ידעתי איפה לשים את עצמי.
הלכנו לישון. ולא ישנתי.
קמנו בבוקר ורק רציתי לעוף.
אבל הוא כהרגלו, דרש התנהלות זוגית.
יוצאים מהבית ביחד.
נפרדים בחיוך, חיבוק, ונשיקה.
תסעי אחרי הוא אמר לי. חכי לי. אני אעזור לך.
רק רציתי להעלם. לא להיות. לא לחשוב. לא לדבר.
נהגתי מנותקת לגמרי הביתה.
הוא התקשר לשאול אם כבר הגעתי. מה שלומי.
רציתי לנתק. והוא כהרגלו, שוב התעקש, דיבור זוגי: שיהיה לך יום נהדר. נדבר.
הלכתי לישון. המחשבות רדפו אותי.
אולי היה כל כך רע, שזהו, הבחילה מלווה אותי במחשבה עליו, וכבר לא יבוא לי להיות איתו, ונגמור ככה.
אבל התחושה הרעה, תמיד מעלה את האולי. ואולי זה סתם. ואולי זה בגלל. ואולי חבל.
רציתי לסגור הכל יפה.
רציתי להבין.
רציתי להפסיק לרצות.
רציתי שנדבר, כמו שצריך, על הכל, שאני אשאל, והוא יענה, ויהיה שקט.

הוא התקשר להגיד שהוא רוצה לפצות אותי. הוא חייב לי.
לא יכולתי לסרב.
חשבתי לי, אני אגיע, ואשאל שאלות נוקבות.
התשובות יכאיבו לי, האסימון ייפול, ואני אוכל לחזור לשגרה שלי. בלעדיו.
סוף סוף, לתמיד, בלעדיו.

קבענו ל11. בשמונה הוא התקשר, שנו, בואי כבר. נו, בבקשה.
הגעתי אחרי עשר, והוא היה מאוכזב. הוא רצה שאני אבוא קודם. העיקר שבאתי.
היה אדיר.
כל כך אדיר.
הייתי מאושרת. תחושה טובה בבטן. נעים בכל הגוף. צחקוקים וחיוך שלא יורד.

משפט אחד קטן שלו, והמחשבות התחילו לרוץ.
תחושת הבטן אומרת, די עם התירוצים. הוא פשוט לא רוצה להיות איתך.
והשכל אומר, איך יכול להיות שהוא לא רוצה להיות איתך? הוא רק פוחד לפגוע בך.
והיה מאבק בין שניהם.
חשבתי לשאול את השאלות הנוקבות. וחשבתי שאני יודעת את התשובות. ואולי לא. ולמה להעכיר אווירה כל כך מעולה. היה אולי, ולא רציתי להיכנס אליו.

וחשבתי וחשבתי. וחשבתי שאין על מה לחשוב. אני לא יודעת. ולא אדע.
ופשוט טוב לי. אולי מחר יהיה חרא. סביר שמחר יהיה חרא.
הוא אמר שיהיה חרא, ולו רק בגלל שהחלטתי שיהיה חרא.
אני אמרתי שזה עניין סטטיסטי. אחרי שהיה כל כך טוב, בטח יהיה פה חרא.
הוא אמר שזה בשליטתי. ואז ידעתי. הלילה אני לא אשן שם.
אני אלך כשעוד מעולה לי.
רציתי ללכת בשיא והוא רצה שאני אשאר לישון.
הרגשתי שיותר טוב מזה לא יהיה. להיפך. וחבל, חבל שוב להגיע לפינה רעה, שאחריה, שוב, אני ארצה תיקון.
ואולי לא. אולי יהיה חרא, ואז ימאס לי סופית.
חשבתי לי בראש, שאם אני אלך כשזה ממש טוב, מבחירה, אני אלך חזקה ומרוצה. וככה לא יבוא לי שוב.
חשבתי שזהו, ככה אני סוגרת עניינים.
פגישת פרידה נהדרת, וביי. קלוז'ר.
ביקשתי שניפרד יפה. הוא אמר שאנחנו לא נפרדים והוא לא מוכן.
לרגע חשבתי אולי בכל זאת אני אשאר.
אחרי הכל, למה הוא לא רוצה שניפרד. למה הוא רוצה שאני אשאר לישון.
שאלות, תמיד כל השאלות הלא פתורות האלה.
אבל ידעתי מה נכון, ללכת. וריחפתי כל הדרך הביתה.
פשוט נסיעה טובה. משחררת.
כבישים מהירים, פתוחים. חלקים. ריקים.
הרדיו פינק אותי.
היו לי אנרגיות מדהימות. הכל היה יפה.
הלכתי לישון במיטה הנפלאה שלי. לבד.
ישנתי וחלמתי עליו.

קמתי עם תחושות של התאהבות. וכעסתי על עצמי.
אתמול היה אמור לסגור הכל. היה טוב, ועכשיו אפשר לשחרר.
עכשיו לא צריך שוב לחפור, להבין, לתקן, לפצות, לקבל מה שחסר לי.
אבל בדיוק להיפך.
היה כל כך טוב, ואני רוצה שוב.
כבר כמה שעות שאני נאבקת בעצמי לא לפנות אליו שוב.
כי, אחרי שהיה כל כך טוב, זה חייב להתדרדר.
אבל אולי לא.
ואם אני רוצה, למה לא.
ואם יהיה רע. אולי הרע יסגור את זה.
ואולי משהו ישתנה.
תמיד האולי הזה.

יש לי כחול בלב

בימים האחרונים, יש הרבה מחשבה על הידוע בכינויו, המסנן.
המחזור שלי ממש איחר.
ולמרות שלא היה לי ספק, שאין ספק, אין מה לעשות, הספק מקרקר לו.
ואז נגמרו לי המגבות הנקיות.
והמגבת שהוא השתמש בה, נשארה תלויה.
אז עברתי להשתמש בה. עדיין עם הריח שלו.
והסדינים צריך להחליף. אבל קשה לי לוותר על השאריות האחרונות של התחושה שהיה כאן מישהו.
וחברים שלי שואלים אם דיברנו.
כנראה מתוך הרגל, שכל פעם הוא נעלם, וחוזר.
ואז אני צריכה להסביר ולתרץ, שהפעם, אני אמרתי לו די. אז אין לו סיבה לנסות אותי שוב.

וחשבתי לי, אולי בכל זאת לנסות שוב.
אולי בכל זאת הוא סיים עם התקופה, ולא פונה אליי, כי אני חתכתי ממנו בעצבים.
אולי בכל זאת היה שם משהו, גם מבחינתו.
והחלטתי להתאפק.
כמה שאפשר.
כי אני יודעת.
מגיע לי יותר טוב ממישהו שלא נמצא שם.

אז אני ממשיכה להיות באתרי ההיכרויות, ובכל המקומות שבהם עולה בדעתי שניתן להכיר מישהו.
וקודם התקשר אליי אחד המישהואים האלה.
יש לו תואר בהנדסת חשמל ואלקטרו'. קצין בצהל במיל'. עובד. חברותי. בית. בלה בלה בלה. יופי טופי.
חרא בלבן.
הוא שואל אותי, כבחורה בת 28, אם אני מתכננת שעד גיל 30 כבר יהיה לי תינוק בבטן.
מה? לא… אני עוד לא סיימתי ללמוד. גרה אצל ההורים. בלי עבודה, ושלא נגיד, בלי חבר…
ואז הוא פרש בפניי את משנתו לגבי זה שאישה, לא צריכה לדאוג לגבי הפרנסה. זה התפקיד של הגבר.
אישה, היא צריכה לתפעל את הבית.
ילדים, אוכל.
אם לבעל איכפת מאישתו, למה לא, יתכן והוא יעזור לה.
אבל כסף? עבודה? זאת האחריות של הגבר.
אחרת, אם גם האישה תעבוד, היא תהיה כמו גבר, אז למה לה להיות נשואה לו?

פנינים אלה, באו לאחר כמובן שהוא שאל מה המזל שלי, והעיר הערות לגביו, אבל כמובן כסתח ואמר שהכל אישי. ומה העדה שלי, וגם לגביה היו לו הערות, שגם אותן הוא כסתח.

אז, המסנן? לא סתם נדבקתי אליו.
למרות שכולם חושבים שהוא כל כך לא שווה אותי, ולא לרמתי,
לא שווה לא שווה, אבל הוא לפחות בחור מוצלח, נאור, חכם, משעשע, נדיב, אדיב, מנומס, איש שיחה וכו'.
אז הוא לא רוצה קשר רציני איתי.
וואלה.
למה יש מישהו כזה שכן?

3 ציפורים על העץ

ביום שישי, הרגשתי הקלה במצב הרוח.
ביליתי את היום עם חברה, שגם סובלת מהחיים, והרגשתי פחות לבד.
ההורים שלי לא היו בבית, והרגשתי יותר חופשיה.
נכנסתי לצ'אט.
להפתעתי, היו לי מספר שיחות ממש מוצלחות.
אבל ממש.
אני ארחיב על 3 ציפורים על העץ. שכמובן. לעולם לא יהיו ביד.

נתחיל מהחסר סיכוי.
הוא נשמע לי חשוד בצ'אט. אבל היה שם משהו מעניין בכל זאת.
הוא נורא רצה שנדבר במצלמה.
כי פעם עבדו עליו, וזה היה גבר.
נו, טוב.
ברגע שפתחתי מצלמה, הוא השתחרר, והייתה לנו שיחה באמת כייפית.
הפסקתי לחשוד בו.
הוא ביקש את הטלפון, ושיתקשר מחר.
לא הבנתי למה הוא לא נותן לי את שלו גם, אבל הוא ישר התנתק.
התקשר אתמול?
לא.
נכון, גם לא היום.

ואז התעופפה לה ציפור 2.
שהייתה לנו, באמת, אחת השיחות.
כזאת שמכניסה לי רוח חדשה בגוף
שאומרת לי, בואנה, אני אחלה בנאדם בעולם והנה, גם הוא אחלה בנאדם, וואלה – הוא מתעניין בי. בייייי!!
דיברנו כל הלילה. כל, הלילה.
שיחה חכמה, ומצחיקה, ומעניינת, ומחוברת.
יואו, סוף סוף לא אהבל חסר רגישות שמחפש את עצמו ומשעמם אותי. וחתיך! ואוהב את איך שאני נראית!
טוב מכדי להיות אמיתי בחיי הגליק?
נכון, טוב מכדי להיות אמיתי.
אתמול, הוא לא התקשר אליי.
היום, ניסיתי לדבר איתו, ופתאום הבנתי שהוא בא ונעלם.
אחרי המסנן, אני רגישה במיוחד להעלמויות כאלה, וניסיתי להבין, מה הקטע, למה.
מפה לשם, הסתבר, שהבחור, שנפרד מהחברה שלו לפני כמה חודשים כבר, פשוט לא מחפש מערכת יחסים רצינית כרגע.
כן, גם הוא.
לדבריו, הוא עף איתי בשיחה, והייתה כזאת כימיה, וכזה חיבור, אז למה לא.
למה לא כוסאמאשלך? כי לא מדברים כל הלילה עם בחורה שבבירור מחפשת קשר, כשלא רוצים קשר!
ואז הוא אמר שאני עקומה שאני חושבת ככה.
עקומה. אני.

הציפור השלישית, קפץ להגיד שלום ממש באמצע השיחה הנהדרת עם הציפור הקודמת.
אז ביקשתי מחילה, שאני עסוקה, ואחכ.
היום הוא קפץ שוב.
אחרי שכבר הבנתי, שאין מצב עם ציפור 2.
קצת התבכיינתי על מר גורלי.
הוא עודד אותי, וניהלנו שיחה נחמדה בהחלט.
היו בה לא מעט רמיזות על דברים שנעשה, פלירטוטים תמימים, וכל זה.

אחרי כמה שעות של שיחת סרק, לי כבר הסבלנות מעקצצת
ושאלתי, תגיד, למה אתה מדבר איתי?
(כי אני לא מבינה, אם אנחנו מדברים כמה שעות, ואתה בעניין, למה אתה מחכה? יאללה, טלפון)
ומפה לשם, מסתבר, שהבחור, מאוד מבוגר. נושק לחמישים. אב לילדה. ומעולם לא חשב עליי כאופציה, בגלל הגיל שלו.

לא יודעת.
אולי זה אמור לעודד אותי.
כיף לדבר איתי. מתעניינים בי.
מידי פעם אני מתעודדת. מרגישה יותר טוב לגבי עצמי.
תקווה חדשה. רצון לראות מה יקרה מחר.
אבל מה
דבילים. רק דבילים.
מה עוזר לי להיות נפלאה ונהדרת, וכולם, רק דבילים.
נכון, אני מבינה שמוטב שציפורים כאלה ישארו על העץ, מאשר ביד.
אבל מה, אף פעם אני לא אקבל הזדמנות לאחוז בציפור ביד?
למה. למה זה תמיד ככה. למה.

מוזר? אולי.

התקשרתי לפסיכולוג. הייתה שיחה נחמדה.
מוזר.
הפסיכולוג האחרון שהייתי אצלו לפני איזה שנתיים, ניהל איתי שיחה קריפית, ואז גם היה קריפ נוראי בפעמיים שאיפשרתי לעצמי לנסות אותו.
טוב, אולי לא מוזר, אלא מעודד.
תחושה מוזרה, תכלס.

אתמול נכנסתי לצ'אט, וניהלתי כמה שיחות חביבות.
אחת מהן הייתה ממש טובה, והוא שאל אם בא לי לדבר בטלפון?
זה תמיד נתפס בעיני חשוד כשבחור, מציע טלפון, בלי לבקש לראות תמונה, אבל, נו, שאני אסרב לביזאר?
אז דיברנו.
שיחה נפלאה. אממה?
ותוך כמה דקות התבהר שהבחור מסורתי.
הממ.
זה היה לי משונה.
למה הוא לא אמר שהוא דתי?
אבל אז הבנתי, שזה לא שאני ציינתי שאני חילונית.
מצד שני, היו שם רמיזות ש… לא נשמעות מסורתיות במיוחד.
נו, טוב.
ואז התברר שהוא לא בגיל שהוא כתב שהוא. "כי כולם משקרים בצ'אט", אלא 4 שנים מבוגר יותר.
ואז כעסתי. כל החראות משקרים.
ואז סגרנו על זה שהוא לא יצא עם חילונית, כי היא לא תעשה שינויים שהוא מצפה ממנה לעשות בלי לכפות כלום (?!)
וכשניסיתי להיפרד ממנו, הוא רצה שנשאר בקשר. רצה להתקשר אליי.

סיימתי את השיחה. ישבתי וחשבתי, איזה דביל. איזה עוד דביל. אחד אחד, דבילים.
ודווקא, במקום לבכות שוב, שאני מקבלת רק דבילים, אמרתי לעצמי, את ניסית. את היית כנה. את היית עצמך. את עשית מאמץ. את לא ישבת ובכית על מר גורלך, או שיפצת אותו ככה שיתאים לאחר. את היית מעניינת, וקשובה, ומשעשעת וחביבה לחלוטין. את בסדר גמור את. זה העולם שטועה.

והיום בבריכה, ראיתי איך גברים חסונים מסתכלים עליי בביטול, בטוחים שהם טובים ממני. שהכוסית בביקיני טובה ממני.
שבגלל שהם שוקלים פחות, בטח יש להם מלאי תכונות נחשקות שלי אין.
וניצחתי אותם. אחד אחד.
וחשבתי לעצמי, אני אולי ארזה ואהיה כוסית. ואולי לא. אבל אתם תשארו מטומטמים לנצח.
וכשאני אהיה זקנה, וגם הם, והגוף של כולנו יהיה מכוער, אני אשאר אחלה אישה. ואתם תישארו עם מי שפעם הייתה כוסית ותו לא.
ואולי אני אמצא אחלה גבר, שיראה בי היום את הזקנה שהוא רוצה לחיות לצידה תמיד. ואולי לא.
אבל הכל עדיף על להיות איתם.

יש ניחוח אופטימי באוויר

ולא, הפעם, זה לא יהיה לגבי המסנן בכלל.

לימודים
סוף סוף נגמרו המבחנים של השנה
למדתי חרא. לא השקעתי בסמסטר. לא השקעתי במבחנים.
אני מאוכזבת מעצמי. מהלימודים. מהסטאז'. ומהקולגות
ובעיקר, נמאס לי ללמוד, ולא לעבוד, ולהיות תלויה תמיד בקפריזות.
אני מחכה לחופש הזה, כבר בערך מאז תחילת השנה
שהייתה הכי קשה רגשית אי פעם
כולל לימודים בחול, ופסיכומטרי, ומה שלא היה (פאקינג 7 שנים באקדמיה).
ומאז שנכנסנו לתקופת מבחנים, יש עול מסוים שירד לי מהכתפיים. ועכשיו עם תום המבחנים, אפילו קל יותר.
אני מתכננת להשלים הרבה חוסרים של המחקרים שלי עכשיו בקיץ
באיזי, בראש שקט. בשעות שלי. בכיף שלי.
ללכת לעשות סטאז' נוסף בבית חולים, שהמנהלת הציעה לי כחוויה חיובית חלופית למה שקרה השנה
וכי, למה לא. זה מעניין. זה על השולחן, וגם ככה חופש.
שנה הבאה, זאת השנה האחרונה שלי.
סוף סוף, אני אסיים את הלימודים. אהפוך להיות בנאדם בוגר, עובד, עם שיגרה, שאחראי לבד לגורלו
אני אוכל לצאת שוב מהבית, ולבחור את תחום ההתמחות שלי.
באמת, אני כל כך הרבה שנים מחכה לזה, שאני כבר לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה שזה כל כך קרוב.
או שמא, רחוק לגמרי.

ספורט
מאז שעזבתי את הבריכה לפני שנתיים, בגלל כאב גב, נזלת, ותירוצים ע"ג תירוצים, תיכננתי לחזור.
ככל שהזמן חלף, הפחד גדל, והתירוצים התרבו.
שבוע שעבר, שכנה הגיעה לספר שהיא התחילה פילאטיס מכשירים. ושזה נהדר.
אמרתי לה שגם על זה המון זמן אני חושבת, אבל איכשהו, זה תמיד רחוק\אין זמן\אני פדלאה.
היא אישה עם ביצים, שרואה מטרה ומסמנת עליה וי.
היא שאלה מתי המבחן האחרון שלי, והחליטה לקבוע לי אימון ממש דקות אחריו.
חשבתי לבטל, חשבתי לדחות, אבל הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא
ומיד אחרי המבחן, הלכתי
היה כל כך משונה. זה ספורט כל כך משונה. בטח לא דומה לשום דבר שאי פעם חוויתי באימונים
המאמנת פירגנה לי מאוד. אני לא הרגשתי גרועה ומפורקת כמו הנורמה הספורטיבית שלי
ובעיקר, שזה משהו שאני יכולה לקחת על עצמי
מיד קבעתי תור נוסף לשבוע הבא.
עוד לא מנוי קבוע.
אבל על בסיס שבועי. זה התכנון שלי.
דיברנו ביציאה שאני עוד לא יודעת באיזה ימים אני פנויה, כי אני עוד רוצה לחזור לבריכה.
כשאמרתי את זה למאמנת, בקושי האמנתי לעצמי.
נו באמת, כבר שנתיים את רוצה לחזור. שוב תירוצים?
אז חזרתי הביתה. לא היתה חניה
אמרתי לעצמי, את יכולה לחכות פה, עד שתתפנה חניה
או… לנסוע לבריכה, ולהירשם.
היו לי תירוצים נהדרים לא ללכת.
המבחן, הפילאטיס, הכלבה מחכה בבית, המסנן מתקשר….
אבל לא, חלאס, בלי לחשוב, ללכת וזהו.
אז הלכתי, ונרשמתי, וקבעתי להגיע אתמול, בהקדם האפשרי, לאימון
ושקשקו לי הברכיים יומיים לפני האימון
אני שונאת שונאת שונאת להיות גרועה. אפילו בינונית.
שונאת להרגיש כמה שהגוף שלי מאכזב אותי.
שונאת להרגיש כמה שאני איכזבתי את הגוף שלי.
מתביישת להודות בזה בפני אנשים.
בעיקר אנשים שמצפים ממני להצטיין.
רציתי לבטל. לדחות. להגיע שבוע הבא.
אבל לא, חלאס, בלי לחשוב, ללכת וזהו
הלכתי.
פפפף. וואו.
אין מילים.
נתחיל בזה, שתמיד אני עושה מדברים יותר גרועים ממה שהם
והגיע הזמן כבר שאני אלמד שאני היסטרית לחינם ושמגיעה לי כאפה
ואף על פי שנכנסתי לקבוצה שכבר עובדת זמן מה ביחד, עדיין עקפתי את כל הגברים בחלק מהמקצים
ובמקצים אחרים, הייתי ממש קצת אחרי החזקים בקבוצה.
כן כן, איים באק. אוטוטו, ואני אוכל להתחרות בהם ברצינות.
המאמן פירגן ופירגן.
לא התעלפתי בכלל, לא נשברתי, ולא הקלתי על עצמי תוך כדי.
אני כל כך גאה ומבסוטית.
יצאתי להתקלח, ובסוף המקלחת, האישה שהייתה שם אמרה לי – את שחיינית, נכון?
הסתכלתי עליה, ועליי, וצחקתי.
אני נראית לך כמו שחיינית?
היא אומרת לי, כן, הסתכלתי עליך, ואת שוחה כמו שחיינית
שאלתי אותה, את התאמנת איתי עכשיו? לא ראיתי עוד נשים בקבוצה…
והיא אמרה שלא, היא המאמנת השניה, היא עמדה עם המאמן שלי והם הסתכלו עליי ודיברו עליי
וואלה.
כזאת מחמאה ממאמנת.
ובאימון הראשון.
וואו.
ממה פחדתי?
בגלל זה ישבתי שנתיים ולא התאמנתי?

חופש קיץ
היום יש מסיבת חוף לחבר של חבר.
הוזמנתי.
לא רציתי ללכת, ואני לא רוצה ללכת, ונראה לי שאפשר לוותר לי
אני יודעת שזה לטובתי ללכת לכאלה אירועים.
אפילו יש סיכוי שאני אהנה
אבל, אני מעדיפה לא לשים את עצמי במצבים בודדים כאלה
אז, עוד נראה.
כנראה שזה תלוי בכוח השכנוע של החבר, ובהאם המסנן ירים את התחת ויבוא
לא דיברנו כבר מיום רביעי. אני מתאפקת לא להתקשר ולא לסמס.
אבל כן מתחילה לחוש בעצבים גואים שגם הוא לא.
אולי בעיקר עצבים עליי. שגם כשאין שום סימן לזה שהוא יתקשר וירצה לפגוש אותי, אני מעדיפה לשבת ולחכות לזה, מללכת למסיבת חוף, ולפספס אותו כשהוא ירצה
(נו, אי אפשר בלי קצת המסנן)

חידשתי קשר עם חבר וווותיק ותיק.
ואני רוצה השבוע להרים טלפון לחברה שגם, לא דיברתי איתה כבר איזה שנה
ואולי מחר, ללכת לאכול עוגה אצל חברה אחרת
וכבר 3 חברות מהלימודים הציעו לי שניפגש בהקדם בחופש
חוץ מהמסנן שמתי עין על שני גברים אחרים (שכמובן, גם להם יש אישיוז כאלה ואחרים)
וואלה. פחדתי מהחופש. לבהות בתקרה ולרצות למות מרוב שעמום
אבל כמה ימים לתוך החופש, והחיים נראים לגמרי טובים
יש לי כמה פרוייקטים אומנותיים שממתינים לי כבר כמה חודשים
יש לסדר את כל החדר (גם ממתין כמה חודשים)
יש אנשים לראות
קורסים לעשות
אימונים להקפיד להגיע

אני ועצמי
אחרי פריקת עול מטורפת, ועליה של כמעט 10 קילו, חזרתי לאכול שוב (כמעט) כמו בנאדם נורמלי
הייתה תקופה קשה
סוף סוף יצאתי עם גבר שרוצה שאני אוכל, ולא ארזה (כן, המסנן)
השעמום, הדיכאון, הכל ביחד גרם לי לאכול חרא. והרבה ממנו.
וזה גורם לי להרגיש רע. תוך כדי. אחכ. כשהבגדים שוב לא נסגרים עליי.
ממש דאגתי שעכשיו שחופש, בכלל אני כל היום רק אסתובב סביב המטבח.
אבל דווקא נראה שלא.
ומשהו נרגע. ומסתדר.
ואולי עם קצת ספורט…
אולי מבצע 27 יעשה קאמבק כפול.
כבר קניתי צבע לשיער.
הציפורניים שלי שוב התארכו.
ואני יותר מחבבת את עצמי במראה. לאט לאט

חכו תראו, בסוף, בסוף גליק עוד תעשה כאן חיל
יש ניחוח אופטימי באוויר

רק מבולבל מתבלבל. גליק בבלבלה.

אני שונאת לברבר עוד ועוד על המסנן
ונראה לי שחברים שלי כבר ישנאו אותו לנצח עקב החפרת שלי עליו
אבל יחד עם זה, אני כל כך מבולבלת, שאני פשוט לא יודעת מה לעשות.
המסנן, לא מתנהג כמו יזיז. ולא כמו מחזר. לא כמו שחקן, ולא כמו ביישן.

המסנן, מר מסנן אהובכם, הוא, על קו התפר.
חברי ששמעו את החפירות הארוכות והניתוחים של כל משפט ומשפט, טוענים שהם מבולבלים. וגם הוא. שכנראה הוא כן רוצה בי לקטע רציני, אבל לא יכול להתמודד כרגע עם קטע רציני, אז הוא מנסה ללכת על משהו שבין לבין, בשביל שאני לא אעלם, אבל גם בשביל לא ליצור תקווה למשהו שלא יקרה.
אני לא יודעת מה הקטע. אני יודעת שזה לא ברור.
(אבל אני לא מבינה אף אדם שאומר שהוא כרגע לא בקטע רציני…)
בשורה התחתונה, מי שרוצה רק לזין, אמור להתנהג כאילו כל העניין שלו, הוא, לזיין.
כן, אפשר להיות יזיזים, ולהתנחמד קצת מסביב.
אבל המסנן, הוא שובר שיאים מטורפים בלהתנחמד.
ומי שרוצה יותר מזה, זה כבר תלוי, איפה האדם נמצא. מה הוא מרגיש ביחס למערכות יחסים. איך הוא אוכל את העולם שסביבו.
לא כולם יוצאים עם מישהי לדייט, ואז מתקשרים, ורוצים לפגוש אותה שוב, ונשארים לישון, ופוגשים את ההורים לארוחה בשבת.
ולא כל מי שלא מסוגל לזה ונאבק בעצמו, הוא בגדר קקה מוגבל רגשית שמגיע לו לחפש את עצמו זרוק ולבד.
אולי אני טועה.
חברים שלי טוענים שאני מקבלת הרבה יותר מידי פסיכוזות ודפיקויות, ושזה צריך להיפסק.
אבל אני באמת מאמינה, שלא כל התנהגות מוגבלת רגשית, היא התנהגות שאומרת שלום ולא להתראות.
כן, המסנן אמר לי שהוא לא בקטע רציני.
אבל שהוא הכי מבסוט בעולם עליי וזה לא קשור אליי.
אם זה היה שקר, למה הוא נעלב כשאמרתי לו אתמול שאנחנו רק מזדיינים? והתעקש שאנחנו עושים המון דברים, וגם מזדיינים. שזה חלק כל כך קצר ממה שיש ביננו, שזה ממש מעליב שאני רואה את זה ככה. זה עוד שקר? הכל הצגה? בשביל מה? אפשר גם לזיין בלי כל הבלאגן של הנעלב…

ופייר?
כן, ההתנהלות שלו לגמרי לא הגיונית, ולא משקיענית, ולא רצינית
כאילו, מה משקיע, לא דיברת איתי שבועיים, זה שהתקשרת מהסופר כשאתה חולה סתם לקשקש, לא הופך אותך למשקיע.
ואז הוא מתפלא, גם את יכולת להתקשר.
אה באמת? איזה להתקשר? אתה בחיים לא עונה לי. למה שאני אתקשר?
מצד שני, הוא יוצא רק איתי.
הוא עושה את זה פעם בשבועיים, אבל רק איתי.
הוא מתקשר סתם לשאול מה קורה. כשהוא יודע שהוא יכול להוציא מזה זיון. אבל לא, הוא נשאר במה קורה.
פעם שעברה, הוא רצה לפגוש את ההורים. הוא השאיר אצלי מברשת שיניים. הוא לא הבין מה הבעיה בזה ששכחתי אצלו תחתונים שלי.
ואז חתכתי. כי ניהלנו את השיחה בה נאמר שהוא לא בקטע רציני. (כן, זה הכי לא רציני בעולם לבקש לפגוש את ההורים)
נפגשנו שבועיים אחרי השיחה ההיא.
ידעתי שאני הולכת בשביל להזדיין וזהו. חשבתי שזאת תהיה דרך לשמור על הגחלת. לא לאבד את מה שהתחלנו לגמרי. כי אני לא בקטע של להזדיין וזהו.
אבל זה היה… מה אני אגיד, זוגי לגמרי.
הוא ממש לא רצה שנזדיין ובייביי. הוא היה מבסוט לגמרי מלקפל כביסה ביחד, ולראות טלויזיה.
ואחכ כאמור בכלל לא רצה שאלך, למרות שזה כבר היה אחרי הסקס ולא לפני עוד סיבוב.
השבוע הוא התקשר באמצע היסטרית מבחנים אדירה שלי.
עניתי. מה איכפת לי. אני לפני מבחן. אני יודעת שלא ניפגש.
הוא עזר לי להתאפס, כמו שאף אחד בחיים לא הצליח לעזור לי להתאפס.
באמת, שאפו על זה, ולא משנה כל השאר. לא קל בכלל, לא קל.
אבל למה בכלל להשקיע בלעזור לי? הוא יכול היה גם לסיים תיק תק, ולנסות לזיין אותי ביום אחר. למה להתאמץ בכלל?
יום אחכ, הוא שאל איך היה. שאלתי אם הוא רוצה לבוא.
הוא ענה שלא היום (כמובן). אז למה בכלל הוא טרח לשאול איך היה? מה זה, סתם עניין? אין מצב. פשוט אין מצב. עניתי שזה תכלס יוצא יותר טוב שהוא לא יבוא, ואז הוא התקשר אחרי שעה, שהוא מרגיש רע ומסכן. אז הצעתי לו שוב לבוא, והוא זינק על ההצעה.
הוא הגיע אליי אכן, מסכן וחולה. כמו שרק גברים יודעים להיות.
ואז הוא נשאר יומיים ברצף.

הוא ניסה להקניט אותי ללא הרף, לא נגע בי כל הלילה הראשון ובסוף, אני זאת שיזמה את כל הסקס.
הלילה כשאמרתי לו שאין ביננו אמון, הוא ממש נעלב.
בפעם הראשונה שהייתי אצלו, הוא ניקה לי את האוטו.
הפעם, הוא לקח בבוקר את הכלבה לבד לטיול.

יש לו מחוות קטנות, יציאות, של לגמרי בנזוג.
שלשום בשיחה עם חבר, ציטטתי משהו שהמסנן אמר, והוא אמר לי, "מה?? הוא חושב שאתם עדיין יוצאים??"
אתמול הוא ניסה לתכנן איתי תוכניות לאוקטובר. שגם קשורות בהורים שלי.
וכאילו, מה אוקטובר בנאדם? אתה אפילו לא תדבר איתי עכשיו שבועיים, מה אוקטובר.
ולפני כמה שעות, הוא התקשר לשאול איך עבר היום שלי.
הוא לא התכוון שהשיחה תוביל למפגש של סקס.
למה שיזיז, ינהל שיחות, שלא מובילות למפגשי סקס?
למה שיזיז, יעשה תוכניות משפחתיות לעוד 3 חודשים?
מצד שני, למה שגבר מעוניין, לא יהיה בקטע רציני?
למה שהוא כל הזמן ידבר על זה שאני אהיה עם אחרים, ואז אני אבין מי הוא ואחזור אליו, אם אני יכולה כבר להיות איתו, בלי ללכת לאחרים?
פשוט, למה. כל האיש הזה, הוא מה, ולמה גדולים.

אני מתכוונת לא לפנות אליו.
יש לי תחושה, שכל פנייה שלי, חונקת אותו.
גם אם זה אחרי שתיקה של שבועיים.
הוא שמח, אבל נלחץ.
ולי, לא קל לי להתאפק.
ואני לא יודעת אם אני אצליח.
ואני שונאת את זה שבכלל אני מנסה לטוות כאן אסטרטגיה, במקום פשוט לעשות מה שבא לי.
מצד שני, אני אומרת לעצמי, אתם לא ביחד. הוא לא רציני. תמצאי מישהו אחר שיחבק אותך בלילה.
זה לא קל, בחופש, כשאין מישהו אחר, וימבה זמן על הידיים.

טוב, הייתה פה חפירה מוגזמת לגמרי.
מצב שני, לא אמרתי מילה על מה שאני חושבת עליו כשהוא כן שם.
כל הדיון שלי מסתובב סביב רציני לא רציני, במקום סביב, האם אני בכלל רוצה אותו.
דבילי. כל כך דבילי.

ואז הבנתי

פעם, חשבתי שאני מצחיקה, וחכמה, ויפה, וחזקה.
ושכווווולם מרגישים כמוני.

ואז הבנתי.
גברים חזקים ממני
כוסיות יפות ממני
אני מבינה באמת, רק במה שמעניין אותי
ומצחיקה?
לא מאז שהבנתי

פעם חשבתי
שכל אחד מקבל מה שמגיע לו
שכשמתבגרים, מבינים מה שחשוב
שמזל רע הוא רק עניין סטטיסטי
ושנסיון רע, בהסתכלות הכללית, נמחק כלא היה.

ואז הבנתי
לאף אחד לא מגיע כלום.
אין יקום ששולט במשהו, ומכוון דברים טובים ורעים.
רוע וטיפשות לא נעלמים. רק גדלים.
אין הארות באמצע הדרך.
וסטטיסטיקה, היא לא תמיד עניין של הסתברות סבירה.
נסיון רע שנמחק?
לא למיטב הבנתי

שמישהו קצת יאהב אותי. קצת.

כבר כמה שעות שאני מתאפקת לא לבכות.
די כבר עם זה.
יש חראות בעולם.
למה להתרגש מכל אחד מהם שנקרה לדרכי?
לא. היום אני לא אבכה. לא בגללו.

בסוף נשברתי, ודיברתי עם המסנן.
הוא הציע לקפוץ אליו.
ונעניתי בחיוב.
ידעתי שיש לי תוכניות לדייט אחר באותו ערב, אז, למה לא (כלומר, למה לא להיות שרמוטה כמו כל שאר הבנות שאני שומעת עליהן שקופצות בין מיטות, ותיק תק מצאו אהבה, אולי זה מה שאני מפספסת, אני לא מספיק שרמוטה)

אז הלכתי אליו.
והיה טוב. כוסאמו, כל כך טוב.
ואז רציתי ללכת לדייט של הערב.
והוא רצה שאני אשאר.
רצה שאני אשאר למרות שהיו לו תוכניות לצאת.
כוסאמו, הוא תמיד מתנהג כאילו אנחנו זוג. ואנחנו כל כך לא.
וזה הכי כואב.
שיתנהג כאילו כל מה שבא לו זה לזיין ושאני אלך.
זה כבר עדיף על כל ה-נו, תשארי, אני לא רוצה שתלכי. ועדיין לא לתת לי כלום.

אז הלכתי ממנו. אחרי הרבה יותר מידי תשארי קורעי לב.
הלכתי לדייט אחר.
שהיה ממש נחמד.
אכלנו. דיברנו.
לא הבנתי למה הוא מתרגז יותר מידי לפעמים.
אבל חשבתי שכנראה זה הומור שאני עוד לא מבינה.
אחכ, התמזמזנו.
בלילה הוא סימס לי.
בבוקר הוא דיבר איתי.
הכל כמו שצריך, נכון?
לא. מה פתאום. למה שילך לי?

הלכתי אליו היום בצהרים.
הוא התנפל עליי.
הוא הכאיב לי.
הכאיב לי ולא הפסיק.
והכאיב לי שוב, ושוב.

חשבתי שזה לא נורא. אנחנו סתם עוד לא מספיק מסתדרים. זה עוד יסתדר.
הצלחתי להוריד אותו ממני, ועברנו לאכול עוגה.

דיברנו על איזה נושא דבילי.
והוא מאוד התרגז.
צעק עליי, וקרא לי סתומה.
שמתי נעליים, והלכתי.

אני לא מבינה למה זה מגיע לי. באמת שלא.
אני יודעת שזה לא מגיע לי.
אבל זה כל מה שאני מקבלת.
אחד אחרי השני. כולם.

יצאתי והתקשרתי למסנן.
הוא היה נורא מנחם. ורגיש. ומתעניין. אבל כמובן, עסוק.
כוסאמאשלו.
והתקשרתי לחברים אחרים.
שמישהו קצת יאהב אותי. קצת.
אבל הם כולם היו עסוקים.
בין לסנן אותי, לסתם לא להתעניין.

אלה הם חיי.
שוב, ושוב.