גליק של בתי חולים

חיכיתי לה כבר חודשיים וחצי.
וכשכבר הבנתי שנגמר הסטאז', והיא לא תבוא, ואין מה לעשות, אולי פעם אחרת
הופ, משום מקום, היא צצה, ושאלה אם בא לי להצטרף
בא לי?! בא לי!!

אז טיילתי לי ברחבי העיר המסתורית הידועה גם בכינויה – בית חולים.
תמיד נפעמת מאיך שכל מי שעובד שם, מכיר כל פינה ודרך בעיניים עצומות
ולכל השאר זה נראה מבוך חסר הגיון טוטאלי
הייתה סופה, ורצנו בין הטיפות
דאגנו למשקפיים הנרטבות ולקור בעצמות

והייתי באקסטזה.
היא הייתה כל כך נהדרת ונפלאה.
כל מה שכל המדריכות שלי הן לא.
ועברנו לנו, בין מחלקה למחלקה.
בין תיק לתיק, חולה לחולה.

כולי מבסוטית מעצמי בחלוק
קוראת תיקים
משוחחת עם הרופאים הצעירים
שמבקשים מאיתנו עזרה, כי הם לא מבינים בזה… ומודים בכך!
נכנסת למטופלים לחדר, משוחחת איתם, ועם האישה או הבעל
מטפלת, מייעצת, עוזרת, שומעת, מנחמת.
למדתי על סכין חדשה שלא הכרתי.
ומניפולציה מדלייייקה, של משהו שאני לא אפחיד אתכם איתו….
יואו איזה אושר.

היה שלב שהבנתי שאולי לא נאות כל כך, להגיד לה כמה שאני נהנית.
אחרי הכל, עברנו בין אנשים שספק אם יחיו בליל הסדר הקרוב…
אומנם עזרנו להם. וגם חודש טוב יותר, זה עולם ומלואו.
אבל זה עדיין, עניין של חודש.
והייתי באקסטזה!!!
רק עוד, ועוד. כן תשאלי אותי. כן תתקילי אותי. כן, תני לי עוד מטופל. כן, עוד אחד.

והתעוררתי בבוקר שלמחרת
עם אקזמה מזעזעת על הפרצוף.
אחלה.
והילדים בקליניקה לא הפסיקו לתהות מה לא בסדר איתי, ואיך ניתן לעזור לי.
והדייט של הערב, בוטל כמובן.
עד שזכיתי ללכת למחלקות, גם לקחתי חלק מהן איתי הביתה….
מה, לא אמרתי שעכשיו זה שבע השנים הטובות כשפתחתי את הבלוג הזה?