שמישהו קצת יאהב אותי. קצת.

כבר כמה שעות שאני מתאפקת לא לבכות.
די כבר עם זה.
יש חראות בעולם.
למה להתרגש מכל אחד מהם שנקרה לדרכי?
לא. היום אני לא אבכה. לא בגללו.

בסוף נשברתי, ודיברתי עם המסנן.
הוא הציע לקפוץ אליו.
ונעניתי בחיוב.
ידעתי שיש לי תוכניות לדייט אחר באותו ערב, אז, למה לא (כלומר, למה לא להיות שרמוטה כמו כל שאר הבנות שאני שומעת עליהן שקופצות בין מיטות, ותיק תק מצאו אהבה, אולי זה מה שאני מפספסת, אני לא מספיק שרמוטה)

אז הלכתי אליו.
והיה טוב. כוסאמו, כל כך טוב.
ואז רציתי ללכת לדייט של הערב.
והוא רצה שאני אשאר.
רצה שאני אשאר למרות שהיו לו תוכניות לצאת.
כוסאמו, הוא תמיד מתנהג כאילו אנחנו זוג. ואנחנו כל כך לא.
וזה הכי כואב.
שיתנהג כאילו כל מה שבא לו זה לזיין ושאני אלך.
זה כבר עדיף על כל ה-נו, תשארי, אני לא רוצה שתלכי. ועדיין לא לתת לי כלום.

אז הלכתי ממנו. אחרי הרבה יותר מידי תשארי קורעי לב.
הלכתי לדייט אחר.
שהיה ממש נחמד.
אכלנו. דיברנו.
לא הבנתי למה הוא מתרגז יותר מידי לפעמים.
אבל חשבתי שכנראה זה הומור שאני עוד לא מבינה.
אחכ, התמזמזנו.
בלילה הוא סימס לי.
בבוקר הוא דיבר איתי.
הכל כמו שצריך, נכון?
לא. מה פתאום. למה שילך לי?

הלכתי אליו היום בצהרים.
הוא התנפל עליי.
הוא הכאיב לי.
הכאיב לי ולא הפסיק.
והכאיב לי שוב, ושוב.

חשבתי שזה לא נורא. אנחנו סתם עוד לא מספיק מסתדרים. זה עוד יסתדר.
הצלחתי להוריד אותו ממני, ועברנו לאכול עוגה.

דיברנו על איזה נושא דבילי.
והוא מאוד התרגז.
צעק עליי, וקרא לי סתומה.
שמתי נעליים, והלכתי.

אני לא מבינה למה זה מגיע לי. באמת שלא.
אני יודעת שזה לא מגיע לי.
אבל זה כל מה שאני מקבלת.
אחד אחרי השני. כולם.

יצאתי והתקשרתי למסנן.
הוא היה נורא מנחם. ורגיש. ומתעניין. אבל כמובן, עסוק.
כוסאמאשלו.
והתקשרתי לחברים אחרים.
שמישהו קצת יאהב אותי. קצת.
אבל הם כולם היו עסוקים.
בין לסנן אותי, לסתם לא להתעניין.

אלה הם חיי.
שוב, ושוב.

מצחיק

זה מצחיק.
בכל פעם מחדש שאני מחליטה שזהו ודי.
הוא לא מעוניין בי. די. תעברי הלאה. מה כבר היה שם, שבועיים. אפילו לא. די כבר יא עלובה, די.
הוא מתקשר.
ואומר שהוא מתגעגע. ומה איתי.
אבל שהוא עסוק.

ואני יודעת מה משמעות העסוק.
עסוק עם אחרת.
ואני לא יודעת להחליט אם יש לו בעיה עם עצמו, והוא כן רוצה בי, וזה יחלוף.
או שזאת בעיה שתמיד תהיה שם עם עצמו.
או שבכלל, זאת בעיה איתי. כלומר, שלו איתי.
ובכלל, מה עם הבעיה שלי איתו?
למה מזה אני טורחת להתעלם בכזאת מקצועיות בכל פעם שהוא שורק לכיווני?

אני בחורה.
ודי מוצלחת באופן לא אובייקטיבי בכלל.
אבל בכל זאת.
למה אני כזאת סמרטוט של מישהו שאני אפילו לא מאוהבת בו?

אז הוא התקשר.
ואומנם לא עניתי בתחילה.
אבל חזרתי די מהר.
ואז שמעתי במילים שלו את הרצון שלו להיות איתי, להיות מעורב, להיות חלק, לא לעזוב.
אולי אני סתם מדמיינת.
שבויה באשליה.
אולי הוא משחק בי, בשביל שאני אתמסר.

והחזקתי את עצמי. אמרו לך להיות רעה. לא מתעניינת. אפילו לא מנומסת.
רק ככה הם ילמדו.
כן, ככה יאהבו אותי. כשאני אתנהג לגמרי לא כמוני.
נשמע טוב.

ולמחרת, הוא שלח הודעה.
ועוד אחת.
וכשלא עניתי 5 דקות, הוא התקשר.
ורצה לבוא. או שאני אבוא.
אבל אמרתי שלא. יש לי תוכנית עם אחר.
והוא נהיה סקרנל, שיכולתי לדמיין את הלב שלו דופק.
מי זה האחר.
ונשארתי מסתורית.
כאילו יש מצב לאחר.
כשברור לי שאין.

כי רק ככה זה עובד.
בשקרים ומשחקים.

והוא ביקש שאני אתקשר אחכ.
והתקשרתי.
והוא לא ענה.
וסימסתי.
והוא לא חזר.
ושוב נכנסתי להיסטריה של לבדוק את הפלאפון 20 פעמים בשעה.
כי אולי במקרה עכשיו פספסתי אותו.
אבל לא.
הוא לא חזר.
מאתמול.

ואני יודעת, הוא עם אחרת.
הוא יסיים איתה ויזכר להתקשר אליי.
ואני אענה.
כי אני פתאטית.
כי אין לי אחר.
כי אני שבויה במחשבה שזה הכל מלחמה בדרך לטוב.
שזה עוד יקרה.
שגם לי מגיע שמישהו ירצה לדבר רק איתי.
שחבל לוותר.

למה אני צריכה להיות זאת שמרגישה שחבל לוותר?
למה לא איכפת מספיק למישהו אחר להגיד עליי – חבל לוותר.

מצחיק. הנה, שוב הבנתי שזה לא יקרה ביננו.
ובטח מחר-מחרתיים הוא יתקשר.
מצחיק, לא?

(ידעתי. 20 דקות מכתיבת הפוסט, והוא התקשר. סיננתי. כל הכבוד אני)

ערב טוב סוף

זהו.
סוף הסמסטר.
סוף הסטאז'.
סוף לביקורת בלתי פוסקת.
סוף למבחן קיומי יומיומי.
סוף לתירוץ לגיטימי לאבטלה.

סוף לשיחות הלא נענות.
סוף לתחושת התקווה.
סוף השקר לעצמי שהוא דווקא כן מעוניין.
סוף לפעילות אקטיבית בחיפוש.

סוף הימים בהם נעים ללכת ברחוב.
סוף העיסוקים היומיומיים.
סוף לשעון המעורר.
סוף לאכילה מתונה ומסודרת.
סוף לג'ינס הצמוד.

מרגיש כאילו עכשיו אמורה לבוא התחלה חדשה.
אבל כאילו זה לא מרגיש ככה.

נו, אולי הסוף עוד טרי מידי. רק כמה שעות.
יש למה לצפות?
אולי בסוף הקיץ, והחופש.
אולי לפני?
אולי לעולם לא.

אולי, הוא הרבה פחות סופני מסוף.
אז יש מצב לטוב פה בסביבה.

התחלה של סוף

בחודש האחרון, פגשתי מספר גברים חדשים.
בוא נגיד, ש99% מהם, היו עלובים, והתנהגו כמו תינוקות\אפסים.

אבל יש אחד…
שאומנם, כהרגלי, הוא מבוגר מידי, מובטל מידי, מתוסבך מידי
אבל…
יצאתי איתו שוב, ושוב, ושוב…
יותר משיצאתי, נשארתי אצלו.
יותר משנשארתי, הוא ביקש שאשאר.

עד שהוא נעלם.
אבל הודיע שיעלם.
ואז חזר, אבל הודיע שיצא עם האקסית.
ואז נעלם, וחזר.

ואז פיתחתי ביצים, ושאלתי, מה נסגר? אתה כן, או לא רציני?
והוא ענה… שהוא לא בקטע רציני.
ובאותו ערב, כמובן, התקשר ודיבר כמו החבר שהוא לא.
(ואז כמובן הרגשתי ש"זה לא את, זה אני" והתנחמתי)
ומאז, לא דיברנו.
אז נגמרה לי הנחמה.
אני רוצה שוב, ועוד, וגם.
ממנו.
כי הוא, זה כל מה שיש לי. (*שאין לי*)

כן, אני צריכה לוותר על שכמותו ועליו.
אני יודעת. אבל הלב שונא את הבדידות, והוא שולט בפלאפון שלי יותר ממני.
אז התקשרתי. ושלחתי הודעה.
והוא לא הגיב.

סוף סוף בחור נורמלי שהראה עניין בי ואני אוותר?
אז העניין שהוא מוכן לו הוא רק סקס לא רציני.
מה אני אעשה.
אומרים, זה מה יש, ועם זה ננצח, לא?

אבל הוא לא עונה. ולא מתקשר.
ואני רוצה להעלם. לזרוק את הפלאפון. לשכוח מהמבחנים, מהעבודות, מהחיים שעוד מחכים לי.

להתקשר אליו מחסום. לשלוח הודעות מפתות שלא משאירות הרבה רווח לדימיון מה יקרה. לעשות משהו. לקבל משהו. להפסיק לישון לבד…

אולי הכי אני רוצה שהוא יתקשר, ואני לא אענה.
אבל זה בחיים לא יקרה.
אין לי כוח לעשות פוזות של חזקה.
אני לא.