מצחיק

זה מצחיק.
בכל פעם מחדש שאני מחליטה שזהו ודי.
הוא לא מעוניין בי. די. תעברי הלאה. מה כבר היה שם, שבועיים. אפילו לא. די כבר יא עלובה, די.
הוא מתקשר.
ואומר שהוא מתגעגע. ומה איתי.
אבל שהוא עסוק.

ואני יודעת מה משמעות העסוק.
עסוק עם אחרת.
ואני לא יודעת להחליט אם יש לו בעיה עם עצמו, והוא כן רוצה בי, וזה יחלוף.
או שזאת בעיה שתמיד תהיה שם עם עצמו.
או שבכלל, זאת בעיה איתי. כלומר, שלו איתי.
ובכלל, מה עם הבעיה שלי איתו?
למה מזה אני טורחת להתעלם בכזאת מקצועיות בכל פעם שהוא שורק לכיווני?

אני בחורה.
ודי מוצלחת באופן לא אובייקטיבי בכלל.
אבל בכל זאת.
למה אני כזאת סמרטוט של מישהו שאני אפילו לא מאוהבת בו?

אז הוא התקשר.
ואומנם לא עניתי בתחילה.
אבל חזרתי די מהר.
ואז שמעתי במילים שלו את הרצון שלו להיות איתי, להיות מעורב, להיות חלק, לא לעזוב.
אולי אני סתם מדמיינת.
שבויה באשליה.
אולי הוא משחק בי, בשביל שאני אתמסר.

והחזקתי את עצמי. אמרו לך להיות רעה. לא מתעניינת. אפילו לא מנומסת.
רק ככה הם ילמדו.
כן, ככה יאהבו אותי. כשאני אתנהג לגמרי לא כמוני.
נשמע טוב.

ולמחרת, הוא שלח הודעה.
ועוד אחת.
וכשלא עניתי 5 דקות, הוא התקשר.
ורצה לבוא. או שאני אבוא.
אבל אמרתי שלא. יש לי תוכנית עם אחר.
והוא נהיה סקרנל, שיכולתי לדמיין את הלב שלו דופק.
מי זה האחר.
ונשארתי מסתורית.
כאילו יש מצב לאחר.
כשברור לי שאין.

כי רק ככה זה עובד.
בשקרים ומשחקים.

והוא ביקש שאני אתקשר אחכ.
והתקשרתי.
והוא לא ענה.
וסימסתי.
והוא לא חזר.
ושוב נכנסתי להיסטריה של לבדוק את הפלאפון 20 פעמים בשעה.
כי אולי במקרה עכשיו פספסתי אותו.
אבל לא.
הוא לא חזר.
מאתמול.

ואני יודעת, הוא עם אחרת.
הוא יסיים איתה ויזכר להתקשר אליי.
ואני אענה.
כי אני פתאטית.
כי אין לי אחר.
כי אני שבויה במחשבה שזה הכל מלחמה בדרך לטוב.
שזה עוד יקרה.
שגם לי מגיע שמישהו ירצה לדבר רק איתי.
שחבל לוותר.

למה אני צריכה להיות זאת שמרגישה שחבל לוותר?
למה לא איכפת מספיק למישהו אחר להגיד עליי – חבל לוותר.

מצחיק. הנה, שוב הבנתי שזה לא יקרה ביננו.
ובטח מחר-מחרתיים הוא יתקשר.
מצחיק, לא?

(ידעתי. 20 דקות מכתיבת הפוסט, והוא התקשר. סיננתי. כל הכבוד אני)