יש ניחוח אופטימי באוויר

ולא, הפעם, זה לא יהיה לגבי המסנן בכלל.

לימודים
סוף סוף נגמרו המבחנים של השנה
למדתי חרא. לא השקעתי בסמסטר. לא השקעתי במבחנים.
אני מאוכזבת מעצמי. מהלימודים. מהסטאז'. ומהקולגות
ובעיקר, נמאס לי ללמוד, ולא לעבוד, ולהיות תלויה תמיד בקפריזות.
אני מחכה לחופש הזה, כבר בערך מאז תחילת השנה
שהייתה הכי קשה רגשית אי פעם
כולל לימודים בחול, ופסיכומטרי, ומה שלא היה (פאקינג 7 שנים באקדמיה).
ומאז שנכנסנו לתקופת מבחנים, יש עול מסוים שירד לי מהכתפיים. ועכשיו עם תום המבחנים, אפילו קל יותר.
אני מתכננת להשלים הרבה חוסרים של המחקרים שלי עכשיו בקיץ
באיזי, בראש שקט. בשעות שלי. בכיף שלי.
ללכת לעשות סטאז' נוסף בבית חולים, שהמנהלת הציעה לי כחוויה חיובית חלופית למה שקרה השנה
וכי, למה לא. זה מעניין. זה על השולחן, וגם ככה חופש.
שנה הבאה, זאת השנה האחרונה שלי.
סוף סוף, אני אסיים את הלימודים. אהפוך להיות בנאדם בוגר, עובד, עם שיגרה, שאחראי לבד לגורלו
אני אוכל לצאת שוב מהבית, ולבחור את תחום ההתמחות שלי.
באמת, אני כל כך הרבה שנים מחכה לזה, שאני כבר לא יודעת איך אני מרגישה לגבי זה שזה כל כך קרוב.
או שמא, רחוק לגמרי.

ספורט
מאז שעזבתי את הבריכה לפני שנתיים, בגלל כאב גב, נזלת, ותירוצים ע"ג תירוצים, תיכננתי לחזור.
ככל שהזמן חלף, הפחד גדל, והתירוצים התרבו.
שבוע שעבר, שכנה הגיעה לספר שהיא התחילה פילאטיס מכשירים. ושזה נהדר.
אמרתי לה שגם על זה המון זמן אני חושבת, אבל איכשהו, זה תמיד רחוק\אין זמן\אני פדלאה.
היא אישה עם ביצים, שרואה מטרה ומסמנת עליה וי.
היא שאלה מתי המבחן האחרון שלי, והחליטה לקבוע לי אימון ממש דקות אחריו.
חשבתי לבטל, חשבתי לדחות, אבל הבנתי שזה עכשיו או לעולם לא
ומיד אחרי המבחן, הלכתי
היה כל כך משונה. זה ספורט כל כך משונה. בטח לא דומה לשום דבר שאי פעם חוויתי באימונים
המאמנת פירגנה לי מאוד. אני לא הרגשתי גרועה ומפורקת כמו הנורמה הספורטיבית שלי
ובעיקר, שזה משהו שאני יכולה לקחת על עצמי
מיד קבעתי תור נוסף לשבוע הבא.
עוד לא מנוי קבוע.
אבל על בסיס שבועי. זה התכנון שלי.
דיברנו ביציאה שאני עוד לא יודעת באיזה ימים אני פנויה, כי אני עוד רוצה לחזור לבריכה.
כשאמרתי את זה למאמנת, בקושי האמנתי לעצמי.
נו באמת, כבר שנתיים את רוצה לחזור. שוב תירוצים?
אז חזרתי הביתה. לא היתה חניה
אמרתי לעצמי, את יכולה לחכות פה, עד שתתפנה חניה
או… לנסוע לבריכה, ולהירשם.
היו לי תירוצים נהדרים לא ללכת.
המבחן, הפילאטיס, הכלבה מחכה בבית, המסנן מתקשר….
אבל לא, חלאס, בלי לחשוב, ללכת וזהו.
אז הלכתי, ונרשמתי, וקבעתי להגיע אתמול, בהקדם האפשרי, לאימון
ושקשקו לי הברכיים יומיים לפני האימון
אני שונאת שונאת שונאת להיות גרועה. אפילו בינונית.
שונאת להרגיש כמה שהגוף שלי מאכזב אותי.
שונאת להרגיש כמה שאני איכזבתי את הגוף שלי.
מתביישת להודות בזה בפני אנשים.
בעיקר אנשים שמצפים ממני להצטיין.
רציתי לבטל. לדחות. להגיע שבוע הבא.
אבל לא, חלאס, בלי לחשוב, ללכת וזהו
הלכתי.
פפפף. וואו.
אין מילים.
נתחיל בזה, שתמיד אני עושה מדברים יותר גרועים ממה שהם
והגיע הזמן כבר שאני אלמד שאני היסטרית לחינם ושמגיעה לי כאפה
ואף על פי שנכנסתי לקבוצה שכבר עובדת זמן מה ביחד, עדיין עקפתי את כל הגברים בחלק מהמקצים
ובמקצים אחרים, הייתי ממש קצת אחרי החזקים בקבוצה.
כן כן, איים באק. אוטוטו, ואני אוכל להתחרות בהם ברצינות.
המאמן פירגן ופירגן.
לא התעלפתי בכלל, לא נשברתי, ולא הקלתי על עצמי תוך כדי.
אני כל כך גאה ומבסוטית.
יצאתי להתקלח, ובסוף המקלחת, האישה שהייתה שם אמרה לי – את שחיינית, נכון?
הסתכלתי עליה, ועליי, וצחקתי.
אני נראית לך כמו שחיינית?
היא אומרת לי, כן, הסתכלתי עליך, ואת שוחה כמו שחיינית
שאלתי אותה, את התאמנת איתי עכשיו? לא ראיתי עוד נשים בקבוצה…
והיא אמרה שלא, היא המאמנת השניה, היא עמדה עם המאמן שלי והם הסתכלו עליי ודיברו עליי
וואלה.
כזאת מחמאה ממאמנת.
ובאימון הראשון.
וואו.
ממה פחדתי?
בגלל זה ישבתי שנתיים ולא התאמנתי?

חופש קיץ
היום יש מסיבת חוף לחבר של חבר.
הוזמנתי.
לא רציתי ללכת, ואני לא רוצה ללכת, ונראה לי שאפשר לוותר לי
אני יודעת שזה לטובתי ללכת לכאלה אירועים.
אפילו יש סיכוי שאני אהנה
אבל, אני מעדיפה לא לשים את עצמי במצבים בודדים כאלה
אז, עוד נראה.
כנראה שזה תלוי בכוח השכנוע של החבר, ובהאם המסנן ירים את התחת ויבוא
לא דיברנו כבר מיום רביעי. אני מתאפקת לא להתקשר ולא לסמס.
אבל כן מתחילה לחוש בעצבים גואים שגם הוא לא.
אולי בעיקר עצבים עליי. שגם כשאין שום סימן לזה שהוא יתקשר וירצה לפגוש אותי, אני מעדיפה לשבת ולחכות לזה, מללכת למסיבת חוף, ולפספס אותו כשהוא ירצה
(נו, אי אפשר בלי קצת המסנן)

חידשתי קשר עם חבר וווותיק ותיק.
ואני רוצה השבוע להרים טלפון לחברה שגם, לא דיברתי איתה כבר איזה שנה
ואולי מחר, ללכת לאכול עוגה אצל חברה אחרת
וכבר 3 חברות מהלימודים הציעו לי שניפגש בהקדם בחופש
חוץ מהמסנן שמתי עין על שני גברים אחרים (שכמובן, גם להם יש אישיוז כאלה ואחרים)
וואלה. פחדתי מהחופש. לבהות בתקרה ולרצות למות מרוב שעמום
אבל כמה ימים לתוך החופש, והחיים נראים לגמרי טובים
יש לי כמה פרוייקטים אומנותיים שממתינים לי כבר כמה חודשים
יש לסדר את כל החדר (גם ממתין כמה חודשים)
יש אנשים לראות
קורסים לעשות
אימונים להקפיד להגיע

אני ועצמי
אחרי פריקת עול מטורפת, ועליה של כמעט 10 קילו, חזרתי לאכול שוב (כמעט) כמו בנאדם נורמלי
הייתה תקופה קשה
סוף סוף יצאתי עם גבר שרוצה שאני אוכל, ולא ארזה (כן, המסנן)
השעמום, הדיכאון, הכל ביחד גרם לי לאכול חרא. והרבה ממנו.
וזה גורם לי להרגיש רע. תוך כדי. אחכ. כשהבגדים שוב לא נסגרים עליי.
ממש דאגתי שעכשיו שחופש, בכלל אני כל היום רק אסתובב סביב המטבח.
אבל דווקא נראה שלא.
ומשהו נרגע. ומסתדר.
ואולי עם קצת ספורט…
אולי מבצע 27 יעשה קאמבק כפול.
כבר קניתי צבע לשיער.
הציפורניים שלי שוב התארכו.
ואני יותר מחבבת את עצמי במראה. לאט לאט

חכו תראו, בסוף, בסוף גליק עוד תעשה כאן חיל
יש ניחוח אופטימי באוויר