מוזר? אולי.

התקשרתי לפסיכולוג. הייתה שיחה נחמדה.
מוזר.
הפסיכולוג האחרון שהייתי אצלו לפני איזה שנתיים, ניהל איתי שיחה קריפית, ואז גם היה קריפ נוראי בפעמיים שאיפשרתי לעצמי לנסות אותו.
טוב, אולי לא מוזר, אלא מעודד.
תחושה מוזרה, תכלס.

אתמול נכנסתי לצ'אט, וניהלתי כמה שיחות חביבות.
אחת מהן הייתה ממש טובה, והוא שאל אם בא לי לדבר בטלפון?
זה תמיד נתפס בעיני חשוד כשבחור, מציע טלפון, בלי לבקש לראות תמונה, אבל, נו, שאני אסרב לביזאר?
אז דיברנו.
שיחה נפלאה. אממה?
ותוך כמה דקות התבהר שהבחור מסורתי.
הממ.
זה היה לי משונה.
למה הוא לא אמר שהוא דתי?
אבל אז הבנתי, שזה לא שאני ציינתי שאני חילונית.
מצד שני, היו שם רמיזות ש… לא נשמעות מסורתיות במיוחד.
נו, טוב.
ואז התברר שהוא לא בגיל שהוא כתב שהוא. "כי כולם משקרים בצ'אט", אלא 4 שנים מבוגר יותר.
ואז כעסתי. כל החראות משקרים.
ואז סגרנו על זה שהוא לא יצא עם חילונית, כי היא לא תעשה שינויים שהוא מצפה ממנה לעשות בלי לכפות כלום (?!)
וכשניסיתי להיפרד ממנו, הוא רצה שנשאר בקשר. רצה להתקשר אליי.

סיימתי את השיחה. ישבתי וחשבתי, איזה דביל. איזה עוד דביל. אחד אחד, דבילים.
ודווקא, במקום לבכות שוב, שאני מקבלת רק דבילים, אמרתי לעצמי, את ניסית. את היית כנה. את היית עצמך. את עשית מאמץ. את לא ישבת ובכית על מר גורלך, או שיפצת אותו ככה שיתאים לאחר. את היית מעניינת, וקשובה, ומשעשעת וחביבה לחלוטין. את בסדר גמור את. זה העולם שטועה.

והיום בבריכה, ראיתי איך גברים חסונים מסתכלים עליי בביטול, בטוחים שהם טובים ממני. שהכוסית בביקיני טובה ממני.
שבגלל שהם שוקלים פחות, בטח יש להם מלאי תכונות נחשקות שלי אין.
וניצחתי אותם. אחד אחד.
וחשבתי לעצמי, אני אולי ארזה ואהיה כוסית. ואולי לא. אבל אתם תשארו מטומטמים לנצח.
וכשאני אהיה זקנה, וגם הם, והגוף של כולנו יהיה מכוער, אני אשאר אחלה אישה. ואתם תישארו עם מי שפעם הייתה כוסית ותו לא.
ואולי אני אמצא אחלה גבר, שיראה בי היום את הזקנה שהוא רוצה לחיות לצידה תמיד. ואולי לא.
אבל הכל עדיף על להיות איתם.