תמיד האולי הזה

יום שלישי היה יום הפוך.
מה שמוביל בדרכ לזה שאני אחשוב שוב על המסנן.
ואכן, חשבתי, כמו בשבועיים שלפני זה.
גם שלחתי הודעה. הוא צלצל והזמין. הלכתי.

היה רע. רע ממש.
הרגשתי פתאום את כל הסליז והגועל שמעולם לא היה ביננו.
בואי בשביל שאני אשתמש בך.
הוא לא חשב שככה הוא התנהג. כמובן.
הוא חשב שהוא נחמד ומתחשב.
אני התכנסתי בעצמי, והייתי לא תקשורתית, ולא ידעתי איפה לשים את עצמי.
הלכנו לישון. ולא ישנתי.
קמנו בבוקר ורק רציתי לעוף.
אבל הוא כהרגלו, דרש התנהלות זוגית.
יוצאים מהבית ביחד.
נפרדים בחיוך, חיבוק, ונשיקה.
תסעי אחרי הוא אמר לי. חכי לי. אני אעזור לך.
רק רציתי להעלם. לא להיות. לא לחשוב. לא לדבר.
נהגתי מנותקת לגמרי הביתה.
הוא התקשר לשאול אם כבר הגעתי. מה שלומי.
רציתי לנתק. והוא כהרגלו, שוב התעקש, דיבור זוגי: שיהיה לך יום נהדר. נדבר.
הלכתי לישון. המחשבות רדפו אותי.
אולי היה כל כך רע, שזהו, הבחילה מלווה אותי במחשבה עליו, וכבר לא יבוא לי להיות איתו, ונגמור ככה.
אבל התחושה הרעה, תמיד מעלה את האולי. ואולי זה סתם. ואולי זה בגלל. ואולי חבל.
רציתי לסגור הכל יפה.
רציתי להבין.
רציתי להפסיק לרצות.
רציתי שנדבר, כמו שצריך, על הכל, שאני אשאל, והוא יענה, ויהיה שקט.

הוא התקשר להגיד שהוא רוצה לפצות אותי. הוא חייב לי.
לא יכולתי לסרב.
חשבתי לי, אני אגיע, ואשאל שאלות נוקבות.
התשובות יכאיבו לי, האסימון ייפול, ואני אוכל לחזור לשגרה שלי. בלעדיו.
סוף סוף, לתמיד, בלעדיו.

קבענו ל11. בשמונה הוא התקשר, שנו, בואי כבר. נו, בבקשה.
הגעתי אחרי עשר, והוא היה מאוכזב. הוא רצה שאני אבוא קודם. העיקר שבאתי.
היה אדיר.
כל כך אדיר.
הייתי מאושרת. תחושה טובה בבטן. נעים בכל הגוף. צחקוקים וחיוך שלא יורד.

משפט אחד קטן שלו, והמחשבות התחילו לרוץ.
תחושת הבטן אומרת, די עם התירוצים. הוא פשוט לא רוצה להיות איתך.
והשכל אומר, איך יכול להיות שהוא לא רוצה להיות איתך? הוא רק פוחד לפגוע בך.
והיה מאבק בין שניהם.
חשבתי לשאול את השאלות הנוקבות. וחשבתי שאני יודעת את התשובות. ואולי לא. ולמה להעכיר אווירה כל כך מעולה. היה אולי, ולא רציתי להיכנס אליו.

וחשבתי וחשבתי. וחשבתי שאין על מה לחשוב. אני לא יודעת. ולא אדע.
ופשוט טוב לי. אולי מחר יהיה חרא. סביר שמחר יהיה חרא.
הוא אמר שיהיה חרא, ולו רק בגלל שהחלטתי שיהיה חרא.
אני אמרתי שזה עניין סטטיסטי. אחרי שהיה כל כך טוב, בטח יהיה פה חרא.
הוא אמר שזה בשליטתי. ואז ידעתי. הלילה אני לא אשן שם.
אני אלך כשעוד מעולה לי.
רציתי ללכת בשיא והוא רצה שאני אשאר לישון.
הרגשתי שיותר טוב מזה לא יהיה. להיפך. וחבל, חבל שוב להגיע לפינה רעה, שאחריה, שוב, אני ארצה תיקון.
ואולי לא. אולי יהיה חרא, ואז ימאס לי סופית.
חשבתי לי בראש, שאם אני אלך כשזה ממש טוב, מבחירה, אני אלך חזקה ומרוצה. וככה לא יבוא לי שוב.
חשבתי שזהו, ככה אני סוגרת עניינים.
פגישת פרידה נהדרת, וביי. קלוז'ר.
ביקשתי שניפרד יפה. הוא אמר שאנחנו לא נפרדים והוא לא מוכן.
לרגע חשבתי אולי בכל זאת אני אשאר.
אחרי הכל, למה הוא לא רוצה שניפרד. למה הוא רוצה שאני אשאר לישון.
שאלות, תמיד כל השאלות הלא פתורות האלה.
אבל ידעתי מה נכון, ללכת. וריחפתי כל הדרך הביתה.
פשוט נסיעה טובה. משחררת.
כבישים מהירים, פתוחים. חלקים. ריקים.
הרדיו פינק אותי.
היו לי אנרגיות מדהימות. הכל היה יפה.
הלכתי לישון במיטה הנפלאה שלי. לבד.
ישנתי וחלמתי עליו.

קמתי עם תחושות של התאהבות. וכעסתי על עצמי.
אתמול היה אמור לסגור הכל. היה טוב, ועכשיו אפשר לשחרר.
עכשיו לא צריך שוב לחפור, להבין, לתקן, לפצות, לקבל מה שחסר לי.
אבל בדיוק להיפך.
היה כל כך טוב, ואני רוצה שוב.
כבר כמה שעות שאני נאבקת בעצמי לא לפנות אליו שוב.
כי, אחרי שהיה כל כך טוב, זה חייב להתדרדר.
אבל אולי לא.
ואם אני רוצה, למה לא.
ואם יהיה רע. אולי הרע יסגור את זה.
ואולי משהו ישתנה.
תמיד האולי הזה.

יש לי כחול בלב

בימים האחרונים, יש הרבה מחשבה על הידוע בכינויו, המסנן.
המחזור שלי ממש איחר.
ולמרות שלא היה לי ספק, שאין ספק, אין מה לעשות, הספק מקרקר לו.
ואז נגמרו לי המגבות הנקיות.
והמגבת שהוא השתמש בה, נשארה תלויה.
אז עברתי להשתמש בה. עדיין עם הריח שלו.
והסדינים צריך להחליף. אבל קשה לי לוותר על השאריות האחרונות של התחושה שהיה כאן מישהו.
וחברים שלי שואלים אם דיברנו.
כנראה מתוך הרגל, שכל פעם הוא נעלם, וחוזר.
ואז אני צריכה להסביר ולתרץ, שהפעם, אני אמרתי לו די. אז אין לו סיבה לנסות אותי שוב.

וחשבתי לי, אולי בכל זאת לנסות שוב.
אולי בכל זאת הוא סיים עם התקופה, ולא פונה אליי, כי אני חתכתי ממנו בעצבים.
אולי בכל זאת היה שם משהו, גם מבחינתו.
והחלטתי להתאפק.
כמה שאפשר.
כי אני יודעת.
מגיע לי יותר טוב ממישהו שלא נמצא שם.

אז אני ממשיכה להיות באתרי ההיכרויות, ובכל המקומות שבהם עולה בדעתי שניתן להכיר מישהו.
וקודם התקשר אליי אחד המישהואים האלה.
יש לו תואר בהנדסת חשמל ואלקטרו'. קצין בצהל במיל'. עובד. חברותי. בית. בלה בלה בלה. יופי טופי.
חרא בלבן.
הוא שואל אותי, כבחורה בת 28, אם אני מתכננת שעד גיל 30 כבר יהיה לי תינוק בבטן.
מה? לא… אני עוד לא סיימתי ללמוד. גרה אצל ההורים. בלי עבודה, ושלא נגיד, בלי חבר…
ואז הוא פרש בפניי את משנתו לגבי זה שאישה, לא צריכה לדאוג לגבי הפרנסה. זה התפקיד של הגבר.
אישה, היא צריכה לתפעל את הבית.
ילדים, אוכל.
אם לבעל איכפת מאישתו, למה לא, יתכן והוא יעזור לה.
אבל כסף? עבודה? זאת האחריות של הגבר.
אחרת, אם גם האישה תעבוד, היא תהיה כמו גבר, אז למה לה להיות נשואה לו?

פנינים אלה, באו לאחר כמובן שהוא שאל מה המזל שלי, והעיר הערות לגביו, אבל כמובן כסתח ואמר שהכל אישי. ומה העדה שלי, וגם לגביה היו לו הערות, שגם אותן הוא כסתח.

אז, המסנן? לא סתם נדבקתי אליו.
למרות שכולם חושבים שהוא כל כך לא שווה אותי, ולא לרמתי,
לא שווה לא שווה, אבל הוא לפחות בחור מוצלח, נאור, חכם, משעשע, נדיב, אדיב, מנומס, איש שיחה וכו'.
אז הוא לא רוצה קשר רציני איתי.
וואלה.
למה יש מישהו כזה שכן?