קטגוריה: מבצע 27

מעדכנת…

כבר עבר יותר מחודש, וחשתי צורך לדווח!
ובכן, אם אתם זוכרים, אי שם לפני משהו כמו שנה, הכרזתי על פרויקט 27, לכבוד גיל 27, שהיה וחלף לו, והגיעה העת לספר מה קרה בפרוייקט!
רציתי לרדת 27 קילו. אז רציתי. סהכ, אני גם די רוצה 27 מיליון דולר בעו"ש וזה לא ממש קרה השנה.
בהתחלה בכלל עליתי. ואז ירדתי. מכאן לשם, יצא שירדתי כמעט 20 קילו.
כן, אני יודעת. וואו.

תכלס, פחות נעים לי לראות את עצמי במראה. פתאום כל מה שלא בסדר נורא בולט לי.
מצד שני, אני מרגישה כל כך הרבה יותר אנושית, ללבוש בגדים נורמליים ולא של דודה שלי, לחזור למידות הרגילות, ולהיות הרבה יותר רגילה וכמו כולן סביבי…

לא שזה משנה יותר מידי בתחום השני של הפרויקט, והוא למצוא את מר גליק.
כל המרים שפגשתי\שוחחתי\התקשקשתי עימם, היו, איך לומר, לא גליק גדול.
לרובם, נתתי הרבה יותר צ'אנסים משמגיע להם, או שלו הייתי בחורה ממוצעת לא הייתי בכלל שוקלת…
אבל, גם 20 קילו פחות, אני עדיין נחשבת בעולם כסוג ב', משהו שאו שיפגע באדון הברק והוא יראה בי ראויה, או שמי שלא ראוי בעצמו מנסה אותי.

מידי פעם אני אומרת חלאס. מידי פעם אני אומרת יאללה.
לפעמים אני אומרת למה, למה זה מגיע לי, כבר עדיף למות. ולפעמים אני אומרת וואלה, השבח לאל שאני לא כזאת, טוב שראיתי ועשיתי איקס עצום עליו, ווי גדול עליי.

עכשיו יש ברקע 4 מרים חדשים שטרם יצאתי איתם.
1 מדבר איתי כבר חודש באינטרנט. נראה חביב, אבל כל כך דחפתי אותו להתקשר אליי וכל זה, שאו שהוא ממש צריך לפתח ביצים ולאכול סחוג, או שהוא לא מעוניין וגם מנסה אותי בתור הצ'אנס האבוד שהוא מוכן לתת.
אני בספק אם שווה להשקיע או לא. אז אני משקיעה מינימלי.
2 כבר שנים בא והולך. בעיקר מתעניין לי בתחת. וגם, מעניין לי מקסימום את התחת…
אבל, מידי פעם אני חושבת, שאולי כדאי להניח בצד לפנטזיות האהבה שלי, ולהסתפק במישהו שיפנק לי את התחת ותו לא.
3+4 אין לי מושג מי הם… ביקשו את הטלפון לפני שבוע, קיבלו, מאז הייתי בטיילת ברחבי העולם והארץ. לא עשו רושם ממש חיובי באינטרנט, אבל, נו, שיהיה.

סהכ, השנה האחרונה הייתה קשה מנשוא. במיוחד בחצי שנה האחרונה.
עולמי חרב עליי בלימודים. עולמי חרב עליי בקליניקה.
בימים האחרונים, הוא גם חורב חברתית.
אני מרגישה שנואה ולא מוערכת. לא מובנת ומקופחת תמידית.
דווקא במקום האחד שבו תמיד קיבלתי שבחים.
פתאום אין לי כלום.
זה לגמרי מחלחל לי לחיים הפרטיים
אני סוחבת באסה\דיכאון כבר כמה חודשים טובים.
אני חושבת לא לעבוד בתואר שאני עומלת עליו כבר יותר מחצי עשור…
אני חושבת להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם.
השבוע נהגתי בטירוף בכל המדינה, ואני חושבת כל הזמן, שאם המשאית שנוסעת מולי במקרה תיכנס בי, זה לא יהיה כל כך נורא.
המצב לא טוב.
הייתי בטוחה שזה יעבור, ישתנה, קצת מנוחה.
סהכ, החיים הם לא מה שהבטיחו לי, אבל למה להתלונן?
אבל לא.
הייתי בחול, בנופש, ובבית.
ניסיתי להתמודד וניסיתי להתעלם.
ניסיתי לשתוק וניסיתי לצרוח.
אבל אני רק שונאת את הקיום שלי יותר ויותר. נמאס לי להיות אני, ולחיות את החיים שלי…
וכל הטיפוס החמוץ הזה, שכל הזמן רע לו ורוצה למות לבד בשקט בחושך, זה פשוט לא אני. אף פעם לא הייתי. ואני מתה מפחד שכזאת אני עכשיו, וככה גם אשאר….

קיבלתי מספרי טלפון של פסיכולוגים מהסביבה.
אני צריכה להתקשר.
אני אתקשר. אני יודעת שאני חייבת.
אבל אני מתה מפחד שהם רק יאכזבו אותי יותר.
ואז, ואז איך יהיה לי כוח עוד לצאת מהמיטה?

כמובן, הרבה דברים אחרים, חשובים ולא חשובים קרו בחודש האחרון
אבל אני אף פעם לא בטוחה שזה בכלל מעניין כאן מישהו…
אז, נראה, אולי בהמשך.

מקווה שהיה לכם פסח מהמם וטעים.
ושאתם מצפים כבר בכיליון עיניים כמוני, לחופש, לקיץ, למקלחת של אחרי הזיעה הישראלית.
יהיה חם. וטוב יותר. חייב להיות טוב יותר.

חולמת. חותרת. חושבת.

סהכ, כרגע, החלומות שלי די צנועים.
לעשות וי, על כמה דברים שכולם כבר עשו, ורק אני, קצת מאחורה, מדשדשת, עדיין חולמת, עוד לא מיואשת, עוד רוצה.
לטבול בים המלח.
להחזיק למישהו את היד, בשדה, בזריחה.
נופש בסיני. לחזור שרופים. שימרח עליי ג'לי ירוק מסריח.
לראות את שלום, או שלמה, לא נורא משנה, בקיסריה. ולצעוק עם כל הקהל, את המילים שכולנו מכירים.
לנסוע לשום מקום, כי בא לנו, רוח קרה של לילה שומם באוטו ביננו, וגלגלצ מבינים מה חסר לנו והם נותנים. הלילה הם נותנים. אולי גם נאכל גלידה בסוף.
בדיחה פרטית שלנו. סמס חמוד בבוקר. חיבוק בזמן רחיצת הכלים.
לגעת. להריח. להרגיש. להתרגש. לצעוק. להיות.

שום דבר שבאמת דורש את כל מה שאין לי, את כל מה שרחוק ממני, את הכסף, הדירה, והתואר.
לא, לא צריך את כל אלה בשביל לאהוב.
הפתעה הפתעה, גם לא צריך להיות רזה בשביל זה.

ואני יודעת שהדרך הכי לא נכונה להסתכל על זה, היא – ברגע שאני אשלים את חלום א', אז תתפנה הדרך לשאר החלומות.
ברגע שאני ארזה, אז הכל יפתח בפני.
זה קשקוש שיאכזב אותי, וזה ברור לי.
אולי זה ישתנה. בינתיים שם אני תקועה.
__
ראיתי תוכנית, על עוד איזה שמן אחד, שעבר ניתוח.
לפני הניתוח, אמרו לו שלמעשה, כמות האוכל שצריך לאכול, היא כוס בארוחה. 3 כוסות ביום…
אולי אני כבר ממש מעוותת. אבל לי, זה נשמע ממש ממש ממש לא הגיוני.
בכל אופן, זה מה שאני מנסה הפעם.
כמה זמן זה יחזיק?
בינתיים, כואבת לי הבטן. אולי ככה מרגיש רעב?
__
אני ממשיכה לשלוח הודעות, למי שמסמן עליי yes בפייסבוק. והם ממשיכים לא לענות לי. ואני ממשיכה לא להבין את ההזייה הזאת.
אנשי האינטרנט, לעולם לא תפסיקו להדהים אותי.

הבכי הראשון של גיל 27

אוף, למה.
למה כמעט כולם נראים בעיני ממש מושכים, וממש בסדר גמור, כולל כל אלה שכל החברות שלי לא מצליחות להבין איך אני מוצאת בהם חן וגבריות… עד שזה מגיע לבחורים שמביעים עניין קלוש בי, והם, הם נראים כמו הדוד הצולע של סבא שלי. במקרה הטוב.
אותו מקרה שאני עוד משכנעת את עצמי, שזה לא מה שחשוב. שזה הבפנים. שמי אני שאעמוד ואברור גברים….
בדרכ, הם אפילו לא מגיעים לזה. כל מיני יצורים מבחילים, שוכני מחילות, חסרי אישיות, יכולת תקשורת, או מינימום אסטתיקה חיצונית. וכן, גם להם מגיעה אהבה…. אבל למה אני?
כנראה שאני לא רואה את עצמי כמו שהעולם רואה אותי. מבחילה כמוהם….
אני צעירה מידי בכדי להתפשר ככה. על אדם שדוחה אותי.
אני נחמדה מידי. אני טובה מידי. אני חכמה ומצחיקה מידי.
באלוהים, אני לא מכוערת מספיק!

למה רק אנשים שדוחים אותי מתעניינים בי?
זאת בקשה כל כך גדולה, אחד, שיהיה נורמלי? לא מיוחד, נורמלי, שיביע עניין בי? אולי זה ילך, אולי לא. אבל שלא יבוא לי להקיא כשאני אסתכל עליו, ולא יהיה נשוי\סטוציונר\עילג\בן 50. ואני אוכל לנהל שיחה של חמש דקות איתו, והוא גם יתלהב מהאישיות הראשונית שלי, עם האריזה, ויחשוק בי לעוד…
אני ממש בטוחה שאלה לא דרישות בשמיים.
אם את זה אני לא יכולה לקבל…. כנראה שאני באמת לא מבינה כמה שאני דוחה גברים שגם להם יש דרישות בסיס….