מצחיק

זה מצחיק.
בכל פעם מחדש שאני מחליטה שזהו ודי.
הוא לא מעוניין בי. די. תעברי הלאה. מה כבר היה שם, שבועיים. אפילו לא. די כבר יא עלובה, די.
הוא מתקשר.
ואומר שהוא מתגעגע. ומה איתי.
אבל שהוא עסוק.

ואני יודעת מה משמעות העסוק.
עסוק עם אחרת.
ואני לא יודעת להחליט אם יש לו בעיה עם עצמו, והוא כן רוצה בי, וזה יחלוף.
או שזאת בעיה שתמיד תהיה שם עם עצמו.
או שבכלל, זאת בעיה איתי. כלומר, שלו איתי.
ובכלל, מה עם הבעיה שלי איתו?
למה מזה אני טורחת להתעלם בכזאת מקצועיות בכל פעם שהוא שורק לכיווני?

אני בחורה.
ודי מוצלחת באופן לא אובייקטיבי בכלל.
אבל בכל זאת.
למה אני כזאת סמרטוט של מישהו שאני אפילו לא מאוהבת בו?

אז הוא התקשר.
ואומנם לא עניתי בתחילה.
אבל חזרתי די מהר.
ואז שמעתי במילים שלו את הרצון שלו להיות איתי, להיות מעורב, להיות חלק, לא לעזוב.
אולי אני סתם מדמיינת.
שבויה באשליה.
אולי הוא משחק בי, בשביל שאני אתמסר.

והחזקתי את עצמי. אמרו לך להיות רעה. לא מתעניינת. אפילו לא מנומסת.
רק ככה הם ילמדו.
כן, ככה יאהבו אותי. כשאני אתנהג לגמרי לא כמוני.
נשמע טוב.

ולמחרת, הוא שלח הודעה.
ועוד אחת.
וכשלא עניתי 5 דקות, הוא התקשר.
ורצה לבוא. או שאני אבוא.
אבל אמרתי שלא. יש לי תוכנית עם אחר.
והוא נהיה סקרנל, שיכולתי לדמיין את הלב שלו דופק.
מי זה האחר.
ונשארתי מסתורית.
כאילו יש מצב לאחר.
כשברור לי שאין.

כי רק ככה זה עובד.
בשקרים ומשחקים.

והוא ביקש שאני אתקשר אחכ.
והתקשרתי.
והוא לא ענה.
וסימסתי.
והוא לא חזר.
ושוב נכנסתי להיסטריה של לבדוק את הפלאפון 20 פעמים בשעה.
כי אולי במקרה עכשיו פספסתי אותו.
אבל לא.
הוא לא חזר.
מאתמול.

ואני יודעת, הוא עם אחרת.
הוא יסיים איתה ויזכר להתקשר אליי.
ואני אענה.
כי אני פתאטית.
כי אין לי אחר.
כי אני שבויה במחשבה שזה הכל מלחמה בדרך לטוב.
שזה עוד יקרה.
שגם לי מגיע שמישהו ירצה לדבר רק איתי.
שחבל לוותר.

למה אני צריכה להיות זאת שמרגישה שחבל לוותר?
למה לא איכפת מספיק למישהו אחר להגיד עליי – חבל לוותר.

מצחיק. הנה, שוב הבנתי שזה לא יקרה ביננו.
ובטח מחר-מחרתיים הוא יתקשר.
מצחיק, לא?

(ידעתי. 20 דקות מכתיבת הפוסט, והוא התקשר. סיננתי. כל הכבוד אני)

ערב טוב סוף

זהו.
סוף הסמסטר.
סוף הסטאז'.
סוף לביקורת בלתי פוסקת.
סוף למבחן קיומי יומיומי.
סוף לתירוץ לגיטימי לאבטלה.

סוף לשיחות הלא נענות.
סוף לתחושת התקווה.
סוף השקר לעצמי שהוא דווקא כן מעוניין.
סוף לפעילות אקטיבית בחיפוש.

סוף הימים בהם נעים ללכת ברחוב.
סוף העיסוקים היומיומיים.
סוף לשעון המעורר.
סוף לאכילה מתונה ומסודרת.
סוף לג'ינס הצמוד.

מרגיש כאילו עכשיו אמורה לבוא התחלה חדשה.
אבל כאילו זה לא מרגיש ככה.

נו, אולי הסוף עוד טרי מידי. רק כמה שעות.
יש למה לצפות?
אולי בסוף הקיץ, והחופש.
אולי לפני?
אולי לעולם לא.

אולי, הוא הרבה פחות סופני מסוף.
אז יש מצב לטוב פה בסביבה.

התחלה של סוף

בחודש האחרון, פגשתי מספר גברים חדשים.
בוא נגיד, ש99% מהם, היו עלובים, והתנהגו כמו תינוקות\אפסים.

אבל יש אחד…
שאומנם, כהרגלי, הוא מבוגר מידי, מובטל מידי, מתוסבך מידי
אבל…
יצאתי איתו שוב, ושוב, ושוב…
יותר משיצאתי, נשארתי אצלו.
יותר משנשארתי, הוא ביקש שאשאר.

עד שהוא נעלם.
אבל הודיע שיעלם.
ואז חזר, אבל הודיע שיצא עם האקסית.
ואז נעלם, וחזר.

ואז פיתחתי ביצים, ושאלתי, מה נסגר? אתה כן, או לא רציני?
והוא ענה… שהוא לא בקטע רציני.
ובאותו ערב, כמובן, התקשר ודיבר כמו החבר שהוא לא.
(ואז כמובן הרגשתי ש"זה לא את, זה אני" והתנחמתי)
ומאז, לא דיברנו.
אז נגמרה לי הנחמה.
אני רוצה שוב, ועוד, וגם.
ממנו.
כי הוא, זה כל מה שיש לי. (*שאין לי*)

כן, אני צריכה לוותר על שכמותו ועליו.
אני יודעת. אבל הלב שונא את הבדידות, והוא שולט בפלאפון שלי יותר ממני.
אז התקשרתי. ושלחתי הודעה.
והוא לא הגיב.

סוף סוף בחור נורמלי שהראה עניין בי ואני אוותר?
אז העניין שהוא מוכן לו הוא רק סקס לא רציני.
מה אני אעשה.
אומרים, זה מה יש, ועם זה ננצח, לא?

אבל הוא לא עונה. ולא מתקשר.
ואני רוצה להעלם. לזרוק את הפלאפון. לשכוח מהמבחנים, מהעבודות, מהחיים שעוד מחכים לי.

להתקשר אליו מחסום. לשלוח הודעות מפתות שלא משאירות הרבה רווח לדימיון מה יקרה. לעשות משהו. לקבל משהו. להפסיק לישון לבד…

אולי הכי אני רוצה שהוא יתקשר, ואני לא אענה.
אבל זה בחיים לא יקרה.
אין לי כוח לעשות פוזות של חזקה.
אני לא.

מעדכנת…

כבר עבר יותר מחודש, וחשתי צורך לדווח!
ובכן, אם אתם זוכרים, אי שם לפני משהו כמו שנה, הכרזתי על פרויקט 27, לכבוד גיל 27, שהיה וחלף לו, והגיעה העת לספר מה קרה בפרוייקט!
רציתי לרדת 27 קילו. אז רציתי. סהכ, אני גם די רוצה 27 מיליון דולר בעו"ש וזה לא ממש קרה השנה.
בהתחלה בכלל עליתי. ואז ירדתי. מכאן לשם, יצא שירדתי כמעט 20 קילו.
כן, אני יודעת. וואו.

תכלס, פחות נעים לי לראות את עצמי במראה. פתאום כל מה שלא בסדר נורא בולט לי.
מצד שני, אני מרגישה כל כך הרבה יותר אנושית, ללבוש בגדים נורמליים ולא של דודה שלי, לחזור למידות הרגילות, ולהיות הרבה יותר רגילה וכמו כולן סביבי…

לא שזה משנה יותר מידי בתחום השני של הפרויקט, והוא למצוא את מר גליק.
כל המרים שפגשתי\שוחחתי\התקשקשתי עימם, היו, איך לומר, לא גליק גדול.
לרובם, נתתי הרבה יותר צ'אנסים משמגיע להם, או שלו הייתי בחורה ממוצעת לא הייתי בכלל שוקלת…
אבל, גם 20 קילו פחות, אני עדיין נחשבת בעולם כסוג ב', משהו שאו שיפגע באדון הברק והוא יראה בי ראויה, או שמי שלא ראוי בעצמו מנסה אותי.

מידי פעם אני אומרת חלאס. מידי פעם אני אומרת יאללה.
לפעמים אני אומרת למה, למה זה מגיע לי, כבר עדיף למות. ולפעמים אני אומרת וואלה, השבח לאל שאני לא כזאת, טוב שראיתי ועשיתי איקס עצום עליו, ווי גדול עליי.

עכשיו יש ברקע 4 מרים חדשים שטרם יצאתי איתם.
1 מדבר איתי כבר חודש באינטרנט. נראה חביב, אבל כל כך דחפתי אותו להתקשר אליי וכל זה, שאו שהוא ממש צריך לפתח ביצים ולאכול סחוג, או שהוא לא מעוניין וגם מנסה אותי בתור הצ'אנס האבוד שהוא מוכן לתת.
אני בספק אם שווה להשקיע או לא. אז אני משקיעה מינימלי.
2 כבר שנים בא והולך. בעיקר מתעניין לי בתחת. וגם, מעניין לי מקסימום את התחת…
אבל, מידי פעם אני חושבת, שאולי כדאי להניח בצד לפנטזיות האהבה שלי, ולהסתפק במישהו שיפנק לי את התחת ותו לא.
3+4 אין לי מושג מי הם… ביקשו את הטלפון לפני שבוע, קיבלו, מאז הייתי בטיילת ברחבי העולם והארץ. לא עשו רושם ממש חיובי באינטרנט, אבל, נו, שיהיה.

סהכ, השנה האחרונה הייתה קשה מנשוא. במיוחד בחצי שנה האחרונה.
עולמי חרב עליי בלימודים. עולמי חרב עליי בקליניקה.
בימים האחרונים, הוא גם חורב חברתית.
אני מרגישה שנואה ולא מוערכת. לא מובנת ומקופחת תמידית.
דווקא במקום האחד שבו תמיד קיבלתי שבחים.
פתאום אין לי כלום.
זה לגמרי מחלחל לי לחיים הפרטיים
אני סוחבת באסה\דיכאון כבר כמה חודשים טובים.
אני חושבת לא לעבוד בתואר שאני עומלת עליו כבר יותר מחצי עשור…
אני חושבת להיכנס למיטה ולא לצאת ממנה לעולם.
השבוע נהגתי בטירוף בכל המדינה, ואני חושבת כל הזמן, שאם המשאית שנוסעת מולי במקרה תיכנס בי, זה לא יהיה כל כך נורא.
המצב לא טוב.
הייתי בטוחה שזה יעבור, ישתנה, קצת מנוחה.
סהכ, החיים הם לא מה שהבטיחו לי, אבל למה להתלונן?
אבל לא.
הייתי בחול, בנופש, ובבית.
ניסיתי להתמודד וניסיתי להתעלם.
ניסיתי לשתוק וניסיתי לצרוח.
אבל אני רק שונאת את הקיום שלי יותר ויותר. נמאס לי להיות אני, ולחיות את החיים שלי…
וכל הטיפוס החמוץ הזה, שכל הזמן רע לו ורוצה למות לבד בשקט בחושך, זה פשוט לא אני. אף פעם לא הייתי. ואני מתה מפחד שכזאת אני עכשיו, וככה גם אשאר….

קיבלתי מספרי טלפון של פסיכולוגים מהסביבה.
אני צריכה להתקשר.
אני אתקשר. אני יודעת שאני חייבת.
אבל אני מתה מפחד שהם רק יאכזבו אותי יותר.
ואז, ואז איך יהיה לי כוח עוד לצאת מהמיטה?

כמובן, הרבה דברים אחרים, חשובים ולא חשובים קרו בחודש האחרון
אבל אני אף פעם לא בטוחה שזה בכלל מעניין כאן מישהו…
אז, נראה, אולי בהמשך.

מקווה שהיה לכם פסח מהמם וטעים.
ושאתם מצפים כבר בכיליון עיניים כמוני, לחופש, לקיץ, למקלחת של אחרי הזיעה הישראלית.
יהיה חם. וטוב יותר. חייב להיות טוב יותר.

מהפח אל הפחת.

יש את הבחורות האלה, שמה שהן לא יעשו, איך שהן לא יתנהגו
כולם רוצים.
יש את הבחורות האלה, שמה שהן לא יעשו, איך שהן לא יתנהגו
אף אחד לא רוצה.

אני רואה את הסדרה כמעט אהבה. זה פטתי איך שגאיה יכולה להיות ביצ' משועממת תינוקית מגעילה וצחקנית, ואין גבר אחד שלא רוצה אותה שוב.

ואני?
למה אף אחד לא רוצה אותי?
למה הם כולם מתעקשים להגיד לי כמה שאני נהדרת, אבל לא בשבילו?
זה לא שאני לא מאמינה. אני באמת נהדרת.
אבל נהדרת שאף אחד לא רוצה?
משהו פה לא מסתדר.

(יצאנו לדייט. הוא לא מעוניין. כמובן. לפניו היו 4 לדעתי שנפלו כבר בשלב הטלפון)

פעם רק ביקשתי בחור נורמלי שירצה דייט ראשון.
קשה להגיד שאני כבר שם לגמרי. הם רובם פסיכים ודפוקים לגמרי.
אני כרגע בסך הכל מבקשת אחד נורמלי. אחד שירצה דייט שני. אחד. דייט אחד נוסף איתי.
כשגברים נורמלים בכלל לא רוצים לצאת איתי, אני עוד אומרת, נו, מילא. הוא לא מכיר אותי בכלל. זה לא קשור אליי.
כשאף אחד לא רוצה לראות אותי שוב….
זה לא טוב.

זה היה אמור להשתפר.
זה רק מחמיר.

גליק של בתי חולים

חיכיתי לה כבר חודשיים וחצי.
וכשכבר הבנתי שנגמר הסטאז', והיא לא תבוא, ואין מה לעשות, אולי פעם אחרת
הופ, משום מקום, היא צצה, ושאלה אם בא לי להצטרף
בא לי?! בא לי!!

אז טיילתי לי ברחבי העיר המסתורית הידועה גם בכינויה – בית חולים.
תמיד נפעמת מאיך שכל מי שעובד שם, מכיר כל פינה ודרך בעיניים עצומות
ולכל השאר זה נראה מבוך חסר הגיון טוטאלי
הייתה סופה, ורצנו בין הטיפות
דאגנו למשקפיים הנרטבות ולקור בעצמות

והייתי באקסטזה.
היא הייתה כל כך נהדרת ונפלאה.
כל מה שכל המדריכות שלי הן לא.
ועברנו לנו, בין מחלקה למחלקה.
בין תיק לתיק, חולה לחולה.

כולי מבסוטית מעצמי בחלוק
קוראת תיקים
משוחחת עם הרופאים הצעירים
שמבקשים מאיתנו עזרה, כי הם לא מבינים בזה… ומודים בכך!
נכנסת למטופלים לחדר, משוחחת איתם, ועם האישה או הבעל
מטפלת, מייעצת, עוזרת, שומעת, מנחמת.
למדתי על סכין חדשה שלא הכרתי.
ומניפולציה מדלייייקה, של משהו שאני לא אפחיד אתכם איתו….
יואו איזה אושר.

היה שלב שהבנתי שאולי לא נאות כל כך, להגיד לה כמה שאני נהנית.
אחרי הכל, עברנו בין אנשים שספק אם יחיו בליל הסדר הקרוב…
אומנם עזרנו להם. וגם חודש טוב יותר, זה עולם ומלואו.
אבל זה עדיין, עניין של חודש.
והייתי באקסטזה!!!
רק עוד, ועוד. כן תשאלי אותי. כן תתקילי אותי. כן, תני לי עוד מטופל. כן, עוד אחד.

והתעוררתי בבוקר שלמחרת
עם אקזמה מזעזעת על הפרצוף.
אחלה.
והילדים בקליניקה לא הפסיקו לתהות מה לא בסדר איתי, ואיך ניתן לעזור לי.
והדייט של הערב, בוטל כמובן.
עד שזכיתי ללכת למחלקות, גם לקחתי חלק מהן איתי הביתה….
מה, לא אמרתי שעכשיו זה שבע השנים הטובות כשפתחתי את הבלוג הזה?

אוף.

למה שהצערת אי פעם תחלוף, אם החיים שלי הם פשוט גוש קקה אחד גדול…?
וכל הזמן היקום רק עסוק בלכפכף אותי?
בטח שיש לי צערת, גוש המועקה בסהכ קצת משנה את המיקום שלו מידי פעם, אבל הוא תמיד רובץ עליי, רק מחכה לכאפה הבאה בוא הוא ידרש לפרוץ שוב החוצה

אין לי כוח לקיום העלוב הזה
לא בא לי יותר. כלום מזה.
להכנס למיטה ולא לצאת, לא נשמע כל כך רע בכלל.

רוצה…

רוצה לחזור לקבוצת השחיה שלי .
רוצה לחזור לרוץ. ברחוב. בלילה.
רוצה להזיע, ולא לנשום, ושיכאב.
רוצה לקום בבוקר, ושיהיה תפוס. ולהרגיש באמת בחיים.

רוצה לנסות פילאטיס. לא יוגה.
רוצה שיהיו לי אופניים במחסן. ככה. שיהיו. אולי מתישהו.
רוצה לקפוץ בחבל.
רוצה חזייה ממש טובה, שאפשר לקפוץ איתה בחבל.

רוצה לא לעשות את כל זה לבד. שום דבר מזה .
רוצה להפסיק שזה יהיה כמו תמיד, עד שנמאס לי שזה לבד.
רוצה שמישהו ירים אותי גם כשאני מתעייפת, ויתקשר ויציק.
רוצה להיות פחות טובה. יותר טובה.
שיהיה במאבק, במלחמה. מפסידה-משתפרת-מנצחת-מפסידה-משתפרת… ביחד.
מפרגנת. רוצה להיות מפרגנת בהפסד שלי. רוצה להיות מפורגנת בניצחון.
רוצה לשנות, להשתנות.
רוצה לעשות. רוצה שירצו לעשות איתי. (אותי?)

רוצה לחזור לפוך. כמו כל השבוע. להתכרבל בין השכבות הרכות. לשתות תה עם סוכר. לאכול עוגה של אמא. להקשיב לשקט. ללבד. לי.
הטלפון לא מצלצל. המיילים לא מגיעים. רק אני מריחה כמה טוב מריח הקרם החדש שלי.
רק אני נשארת לרצות.
הצערת לא מרפה כבר שבוע. היא מתחילה להיות הצל שמכביד עליי.

צערת.

אני חולה.
הייתי אומרת שזאת דלקת גרון, אבל זה לא.
לא נראה כמו. לא מרגיש כמו. אין, זה פשוט לא…
אחרי שהרגשתי שהכאב ב-ריאות גדול עליי, הלכתי לרופא הסיני שיציל אותי. הוא, שמע מה קרה, ומייד הכריז – זאת צערת.
תכלס, אני חייבת להסכים איתו….
אבל צערת. איך מרפאים צערת?
מה אני אמורה להגיד בקליניקה? "קשה לי לדבר… הצ'י שלי מורד. אל תדאג אם אני משתעלת, זה לא מדבק… אין פה חיידק, זאת רק צערת?"

*ואני לא מספרת לכם למה לקיתי בצערת. זה מצער אותי מידי.

מי ידע שנחמד לקנות קופסאות למיטה…

מה שהיה, כמובן, היה ותם.
(וכמובן, שלא היה בכלל…)

לענייננו – אני מחפשת לרכוש קופסאת אחסון למתחת למיטה באיביי…
ומה עיניי רואות? סט קשירה מתחת למיטה.

הממממ….
חסר טעם כי חסר שימוש (ומי יודע אם אי פעם….)
ובוודאי לא נאה בכלל בכלל בכלל על חשבון אבא…
אבל אוי, כל כך בא לייייייי
אוף על החיים האלה!
גרררר. המפפף. ועוד כל מיני קולות!