לבד על הגג

אני מרגישה איך ברקע הולך ומתהווה קשר שלי, עם בחור שיש לו חברה.
המצב כמובן מסובך. מורכב. רגיש. על הסף.
הוא לא יודע. הוא לא רוצה. הוא בספק. הוא רוצה אותי. אל תלכי. בואי.
זה לא אחראי. זה דבילי. זה להיות זבל.
הוא כל כך סבבה….
הוא כל כך סבבה?!
תתבגרי. למה זה טוב?
למה זה רע?
למה אחרות כן, ואני לא?
חוסר בגרות בכל פינה. צחוקים וכיף. וקצת שברון לב בסוף.
לא עדיף על שברון לב סביב השעון?
לא יודעת.
צעד קדימה. ועוד אחד. ושניים אחורה. ועוד צעד קדימה…
זה כל כך מפתה. וכל כך נמאס לי להגיד לא לפיתוי…
והלילה היא חוזרת. ואל תתקשרי אליי. וזה כבר לא מפתה, זה משפיל.
אבל מחר? בשקט, בפינה? כן, בא לי. אני מודה. בא לי.

ואז התקשר ההוא, שלא התחבר אליי לפני חודשיים.
היום אני חמודה.
הוא גם נוסע פה בסביבה לחבר.
אני מנייאקית אם עוד שעתיים הוא לא מציע לי לקפוץ לדרינק.
ומה הוא עדיף על הבחור התפוס?
זה מתעניין רק בתחת שלי כשהוא שיכור.
זה מתעניין בתחת שלי רק כשהוא בלעדיה.

אני מבטיחה שהתחת שלי מגיע בעסקה משתלמת גם עבור מי שירצה אותי, כל כולי…

לבד על הגג. שבתות וחגים. וימי חול.

*הוא התקשר מאוחר בלילה והציע. ונפגשנו. להפתעתי, היה הרבה יותר טוב מהצפוי.
מה שברור, הוא שכשהיום אמרתי לו שבא לי שוב, הוא רק התפלא שכל כך מהר ולא הוסיף…
ועכשיו, אני בטוחה שבערב, ינסה לתפוס אותי התפוס.

הקצה. לחזור או ליפול.

ביום רביעי, התעוררתי מוקדם. היה עוד חשוך, קר וגשום.
התלבשתי לא רע בכלל, נסעתי לגמרי לבד למחלקה. חניתי, עזרתי לאיזה זקן במעלית, והגעתי. אחרי כמה שעות, בין טיפול שראיתי, לטיפול שעשיתי, לדיון שעזרתי בו, פתאום אמרתי לעצמי, כל הכבוד לך. באמת, כל הדברים שרק לפני כמה שנים היו כל כך גדולים עלייך, והפכת להיות זאת שמוצלחת כל כך, שבאים אליה לעזרה ונחמה.
וחשבתי, שנכון, יש דברים שהם חרא חרא, אבל תכלס, אני מאוד מרוצה מעצמי.
ושעם כל הבכיינות שלי כאן, אני צריכה לחזור הביתה, ולספר לכם גם על כל הדברים הכל כך טובים שקורים לי.
אז הגעתי הביתה, והייתה לי שעה. אוכל. מקלחת. וללכת לחוג אומנות שלי.
ורציתי לאכול את הסלט שלי, ולכתוב לכם, כמה שאני גאה בי.
והתיישבתי מול המחשב, והוא לא נדלק. הוא גם לא נכבה. וניתקתי את חוטי המחשב, ולחצתי על הכל, ושיקשקתי, ולחצתי, ועשיתי כל טריק שאני מכירה כבר… והמחשב מת. והתקשרתי לאבא, והמנקה הייתה היום… ומי נגע לי במחשב? בבוקר יצאתי והכל היה טוב… ובדיוק הורדתי קבצים כל כך חשובים! והשבוע מתחילים המבחנים, וכל העבודות שלי והמחקר והמערכי טיפולים, ועשיתי גיבוי לפני יומיים אבל לא בדקתי אם הוא בסדר, ויום רביעי, וכבר סופש, ואין לי מתי לקחת את המחשב לתיקון ו… ו…. תנשמי. קחי את הסלט לסלון. שבי, תאכלי שם.

והלכתי לסלון, ואמא שלי שאלה מה קרה. והתחלתי לבכות לה במשך שעתיים שאני עוד מעט בת 28. אני עוד מעט בת 28, ואני גרה בבית של ההורים שלי. שהתחילו לשפץ לי את החדר לפני חצי שנה כמעט, ועזבו אותו באמצע. ואין לי זכות דיבור. כי אני בת 28, ואני גרה בבית של ההורים שלי, שמשלמים על השיפוץ. אבל התקלקל לי המחשב, והטלויזיה לא מחוברת, ואני יכולה לשבת רק על המיטה, ואפילו טלפון הם לא קונים לי.
יש לי בדיוק שעה ביום, קצת לנקות את הראש אחרי 9 שעות בחברת אנשים עם פגיעות ראש, וסרטן, וסתם מחלות רעות אחרות, תוך כדי שמסתכלים עליי ובוחנים אותי. שעה. ומה רציתי? לשבת לפעמים לא מול המחשב? מה אני אעשה עכשיו שהמחשב מקולקל? אשב עליה בסלון? כמה כבר עולה טלפון שיש כזה התנגדות לקנות לי טלפון שבגלל זה אני צריכה עדיין להרגיש כמו בת 14 שאם מתקשרים אלי ב-12 בלילה, אבא שלי עונה גם כן חצי מתוך שינה הלו?! הלו?! עד שהוא קולט שזה בשבילי…
ואיך נראה לה שאני מרגישה ככה עם החיים שלי? שנכון, הם משלמים על הכל. אבל לה בגיל 28 כבר היו שני ילדים. ויש מחיר שאני צריכה לשלם על זה שהם משלמים לי על הלימודים. אבל, כסא? טלפון?
ובכיתי, ובכיתי.
ונראה לי שממש הדאגתי את אמא שלי, שהתחילה לרדוף אחרי עם הסלט שהשארתי על השולחן והלכתי למקלחת בוכה.
ואז אמא שלי צעקה על אבא שלי במשך שעתיים, כי הוא היה האחראי לכל השיפוץ. והוא זה שכל הזמן אומר לי על כל מיני דברים שעולים שקל וחצי שזה יקר מידי, אז שאני אתאפק.
אז התקלחתי וניסיתי להירגע. ואבא שלי פירק את המחשב. ונכנסתי למיטה מותשת בשמונה בערב, והלכתי לישון עד למחרת בצהריים, כשהלכתי למחלקה.
כשחזרתי בערב, אבא שלי כבר קנה מחדש את מה שהתאבד במחשב שלי, והתקין הכל, וסידר כמעט הכל.
וסהכ, לא התרחשה שום דרמה גדולה.
אבל נשארתי עייפה. וקר לי.

אין לי על מה להתלונן. ואין לי את מי להאשים.
אבל הידיעה הזאת, שהכל תמיד כל כך בעייתי, והולך קשה, ומלחמה.
וכשמשהו קורה, אני לבד, לגמרי לבד. ותמיד הייתי לבד.
אף פעם לא היה לי למי להתקשר, המחשב שלי מת, תעזור לי.
אני עצובה, תחבק אותי.
יש לי פנצ'ר בגלגל, בוא תאסוף אותי.
לא בא לי להיות לבד, שב איתי סתם בשקט.
עשיתי משהו נהדר, תהיה גאה בי.
הצלחתי איפה שאחרים נכשלו, תשמח איתי.
אין לי.
אין לי, ואני לא מוצאת.
אין לי ולא מחפשים אותי.
אין לי, ולא היה לי, ואני עוד מעט בת 28.

באמת שאני גאה בעצמי מאוד. וקורים יופי של דברים. וכן, אני די נהדרת.
אבל המלחמה המתמדת הזאת בשביל בסהכ צעד בטחון הרחק מהקצה…
אני לא יכולה יותר לסחוב לבד. אני רוצה שמישהו יסחוב איתי. אולי אפילו אותי.
ואני יודעת, אסור להרגיש ככה.
אבל אין לי כוח. נמאס לי.
גם ככה זאת נראית כמו מלחמה אבודה של נאיביות מפגרת.

סתירות

אני משתדלת.

משתדלת להיות בנאדם טוב. חברה טובה. סטודנטית טובה. אחות ובת טובה.
למצוא חבר. לרדת במשקל. ללמוד ולהתפתח.
אני מרגישה סבבה עם עצמי. רחוקה ממושלמת, רחוקה מזקוקה לעבודה דחופה ואינטנסיבית.
אבל העולם אומר לי שהוא לא מרוצה. אז אני עובדת על זה ללא הרף.
זה קיום של חוסר מנוחה.

מה שאני רוצה שיבינו, ומה שמבינים בסוף… אלה שני דברים שונים לחלוטין.
אמרתי כן, שמעו לא.
הייתי לחוצה, חשבו שאני רגועה.
פחדתי והחליטו שאני אמיצה.
האופטימיות שלי מצטיירת כציניות. הפסימיות שלי מצטיירת כציניות.
אני מחייכת וחושדים למה.
אני שואלת- למה, ועונים- למה אני מתווכחת…
אני באה לעזור, ואומרים מאחורי הגב שתקפתי.

יש מקומות שבהם זה הפסיק להטריד אותי.
יש מקומות שבהם זה צורב יותר מאי פעם.
יש מקומות שבהם כואב לי שהפסיק לצרוב לי.

הגברים שחשבתי לתת להם סיכוי עדיין דפוקים.
מידי פעם אני מנסה לוותר, להחליק, לתת יותר.
לסלוח, לקבל, להכיל, לזרום.
אבל זה יותר מידי. יש גבול.
ואני יודעת שזה לא מגיע לי.

(הרציני האחרון אמר לי באינטרנט, לאט לאט. אמרתי, מקובל. אחרי יומיים הוא רצה טלפון. אמרתי, סבבה. יום אחכ, אני סמסתי – הוא לא ענה. יומיים אחכ, הוא פנה ואמר לא התלהבתי. אמרתי, סבבה יאללה ביי. אחרי יום, הוא אמר בואי ניפגש. אמרתי, לא תודה. הוא לא הבין למה. למה לשלול אותו. עניתי שלא יעשה לי טובות. הוא לא רוצה, אז לא צריך. למה? לא מגיע לי מישהו שירצה באמת לפגוש אותי? שגם אם יהיה לו קשה עם ההתמודדות, הוא עדיין יהיה מעוניין באמת, ולא, מעוניין באמת, שמתנהג כמו מי שעושה לי טובה….)

ואז אני כועסת. עליי, עליהם, על העולם.
עוזבת, מסתגרת, ונסגרת.

כולם כבר נראים לי עלובים במידה כזאת או אחרת.
כלומר, כל מי שהעולם מציע לי.
אצל אחרים אני מצליחה לראות בקלות אנשים נפלאים משכמם ומעלה.

(ושוב רבתי עם אמא שלי, שהחליטה שאני מגיעה הבייתה בשבע, וכשהגעתי מורעבת בשש, היא כעסה שאני מכינה לעצמי אוכל, ולא מחכה למה שהיא מבשלת. אמרתי לה שהיא לא הייתה צריכה להכין לי. ואני רעבה. היא צעקה שהיא לא תעשה יותר כלום בשבילי, ושאם אני אמשיך ככה, היא תעיף אותי מהבית. אחלה. אני שמחה שיש תמיכה. ובכלל, תמיד טוב לדעת שיותר חשוב לאמא שתעריכי מה שהיא עשתה, מאשר שתרעבי. ושקורת גג זה איום לגיטימי. סבבה, כשיהיו נכדים, גם המשפט – לא תראי יותר את הנכדים שלך, יהיה איום לגיטימי. ממש, אחלה בחלה של יחסי אם-בת)

ושוב אני תוהה, איך מה שאני מנסה לשדר, ומה שרואים בחוץ, זה כל כך שונה?

פעם בכמה זמן עולה בי בחילה של, די, פשוט די.
עדיף לשתוק. להתעלם. להתבודד. להעלם.
ומה אז העולם שבחוץ יבין לגביי?

גליק? לא. ובטח שלא גוט.

אתמול הייתה לי את אחת משיחות הטלפון המעליבות ביותר בחיי.

שמעתי מה שהיה לו להגיד. ואז התחילה לרעוד לי היד. השיחה נגמרה, והתחלתי לבכות.

גם עכשיו, קשה לי להפסיק את הדמעות.

להיות איתי, זה יהיה עול. תמיד להיות בסרט רע לגביי. הוא פשוט לא יכול לעשות את זה לעצמו.

יצאנו לדייט הכי טוב, וכייפי שהייתי בו בחיים.

סוף סוף, בחור נורמלי.

השיחה זרמה, צחקנו, התעניינו.

הוא אכל משלי, ודרש שאני אוכל משלו.

הוא הציע שנלך לטייל כשגירשו אותנו מהמקום שנסגר, וניסה לפרקים ליצור מגע מקרב ביננו. היה לי נעים.

לא התבלבלתי, גם הוא מאוד נהנה ממני.

למה אני עול בלתי נסבל?

כי פעם, לפני שבע שנים, הייתי חולה, ומאושפזת, ועברתי שני ניתוחים. ומאז ולתמיד, אני אהיה מוגדרת – חולה.

והוא היפוכונדר. והוא פוחד להידבק ממני. וגם אם הסברתי שזה ממש לא מדבק, יהיה לו לא נעים בחברתי.

וכמובן, הוא לא רוצה לפגוע בי, כי אני נהדרת ונפלאה, אבל בגלל שיש לי לב טוב, הוא יודע שאני אסלח לו.

זה פשוט לא מגיע לי.

לב טוב בתחת שלי.

גליק רואה שהחופש עושה גוט

מה קורה חברים??

כל כך הרבה זמן לא דיברנו, אני כבר ממש מתגעגעת!

אני אפילו מרגישה קצת בחורה אחרת….

בשקט בשקט, מבצע 27 רץ ובועט….

אומנם בהתחלה עליתי, ואז התאכזבתי, והפסקתי, ואז התחלתי שוב, ובחודשיים האחרונים אני הרבה יותר רצינית. כבר רואים שינוי פיזי, וירדתי מידה 🙂

בנוסף, בגלל שסוף סוף יצאתי לחופש, ויש לי מרחב קצת להתבלבל עם עצמי לקחתי את המושכות לידיים בעניין הזוגיות.

נרשמתי לאתר שאני מאוד מאוד מרוצה ממנו. הכנתי כרטיס מושקע, שאני מרגישה שמשקף אותי, עם כל מה שצריך וחשוב.

אני פונה לבחורים. בחורים פונים אליי.

היו טלפונים. היו יציאות. היה גם קצת סוג של ביחד.

למען האמת, החיים האלה של דייטים ופלרטוטים עם בחורים זרים, שהולכים ומתקדמים מהוירטואלי, לטלפוני, למציאותי, זרים לי לחלוטין.

ולהפתעתי, הם בכלל לא רעים הפעם ביחס לכל מצעד הזוועות שסיפרתי עליו בעבר….

השבח לאל, יש בחורים נחמדים, חכמים ומעניינים, שרוצים להיות איתי בקשר.

חלק מהם אפילו מתכוונים לקשר זוגי באמת, כשהם אומרים קשר.

זה לא שעכשיו יש לי שלל מחזרים. אבל עברתי מפאזת אין-בכלל-שום-דבר-שמתקבל-איכשהו-על-הדעת, ל – יש דברים באוויר.

במשך כ – 3 שבועות, אפילו היה משהו שהיה ממש באוויר.

מבחינתי לפחות.

הוא כבר היה בעניין של להקים בית בישראל ואיך הוא מכניס אותי לשמלה לבנה והריון.

לא שזה לא מחמיא לי. אבל זה בעיקר מה שהחזיק את זה באוויר מבחינתי…

כי למרות שעל הדף, הוא מר מושלם עבורי. המציאות הדגימה, שאנחנו לא דמויות דו מימדיות בסרט.

וזה לא מספיק מושך ונעים וזוגי בעיני, שהוא למשל, רגיש ומתחשב. הוא צריך להיות רגיש באופן מסוים, עד דרגה מסויימת ושבימי חמישי לא יבוא לו.

במשך 20 ימים מתוך שלושת השבועות, אמרתי לעצמי שאני מגזימה, מטורפת, ושלא פוסלים אף אחד על דברים טובים. בוודאי שלא במצבי.

שעוגת שוקולד, היא עוגת שוקולד. אם עשו אותה משוקולד השחר או נוטלה או קקאו זה באמת לא כל כך משנה.

אז מסתבר שמאוד משנה.

ושיש עוגות שאני מעדיפה להביט עליהן ולדעת שמישהו אחר נורא יהנה לטעום מהן. אבל לא אני.

נפלאות נפלאות, אבל לא מעניינות אותי בכלל.

ניסיתי וניסיתי וניסיתי. דרכים, שיטות, ועצות. אין מה לעשות, פשוט לא רציתי אותו.

דבר נוסף שלמדתי, או בעצם, שנזכרתי, זה כמה זה נעים לישון לצד גוף של גבר.

אפילו סתם, רק להיות במיטה הגדולה מידי הזאת ביחד.

לחבק, ולהתחבק. להשען, להריח, לגעת.

ועכשיו באמצע הלילה, כל מה שיש לי זה שוב – אני, הכרית, והאינטרנט.

ורצון בוער, תקווה אופטימית וזמן.

אז מה איתכם?!

צריך לעשות את זה שוב הרבה יותר בקרוב. למה אתם לא מתקשרים? 😉

שקר החן, הבל היופי

הרגע יצאתי מהצ'אט

(כן כן, יא עלובה, יום שישי בלילה. אבל יש לי מבחנים, וככה בחרתי לעשות הפסקה!)

נכנסתי מתוך הגדרה של – על הזין שלי. קצר, מתוק, משחרר.

כל מה שמנוגד לי 🙂

תכלס, זה עבד.

ונכנסתי לשיחה מעניינת ונחמדת, עם איזה עלם. היה באמת נחמד- קצת עניין, קצת צחקוקים, טיפה אינפורמציה, עוד צחקוק. כמו שצריך להיות.

העלם ואנוכי, צחקנו על זה שבמפתיע הערב, כל גברברי הצ'אט, הם גבוהים וחמודים!

ואני אמרתי שבאמת חבל שלא הגעתי כל כך הרבה זמן…. כאן הם כולם מסתתרים!

הוא שאל אם גם אני גבוהה וחמודה.

בצחקוק אלגנטי, הסברתי שכמובן שלא.

ואז, הוא ביקש ממני להגדיר את עצמי – בשש מילים.

הגדרתי. לא שכחתי לציין שאני שמנה. כבר הבנתי לאן השיחה שלנו הולכת, ואין טעם להסתיר אמיתות חשובות.

כתבתי 8 מילים בעוונותי. הבחור תיקן אותי. אז שיניתי חלק מהמלל, ככה שהגעתי ל6.

השמנה, נשאר.

העלם ענה שגם הוא, חמוד וגבוה.

ו- פוף. החלון נסגר. העלם הלך. אין היה נחמד. אין תודה אבל לא. אין בייביי.

חדלתי להיות בחורה, בשר ודם, בוודאי שלא, בחורה עם בשר ודם מעניינים.

תהיתי – תקלה טכנית? באמת הפך להיות מניאק בשניה? או שכל החצי שעה הוא היה כזה, ורק חיכה לסימן הלא מושלם הראשון ממני?

בדקתי, הוא עוד מחובר. שנינו פנויים. הכל מתפקד… כתבתי, שהייתי מבינה פרידה בכיף… אבל למה בלי אף מילה?

הסבר, לא קיבלתי.

עוד גבר בעולם, שרואה בי אוויר שקוף.

ונותרתי עם האמת המכוערת שלי לבד. כמו תמיד.

נעים בגב

מבחר כל כך גדול! קשה לדעת במי לבחור!

היה לי חודש מסריח. מסריח זאת לא מילה.
אני לא אחפור בעניין הסרחה, כי חפירות בהמשך יבואו, אבל המצאת שן הבינה, הייתה אחת ההמצאות המטומטמות.

פרולוג
ולענייננו, אמש, זה שוב קרה.
הפעם, יש לסיפור הרגיל שלנו (להזכירכם – אני מעוניינת בחבר-אני מוצאת גבר שמתעניין בי באינטרנט- גבר מדגים שגברים הם פחות גבריים ממני) טוויסט מלבב, הפעם, הצליח הגבר לפתח אשכים, ולפנות אליי בכבודו ובעצמו בפייסבוק. וואו, התרגשתי.
הנה גבר, שאינו נשוי\כותב בשגיאות\מעוניין להתאבד\בן 50\ממש חריג חברתית, שהביא את עצמו, לפנות אליי. נראה לי, שזאת הפעם השנייה בחיי פלוס מינוס.

1. שלב הפרגון (קשה להכיר באינטרנט, והוא משתדל):
בערך אחרי 30 מילישניות של שיחה, הוא זרק מחמאה לאוויר, מה שתמיד מעביר בי חלחלה (לא המחמאה, ההתחנפות הריקה), ולשם ה "נו-אל-תהיי-בררנית-תני-לו-צ'אנס", לא עשיתי אחורה פנה כהרגלי.

2. שלב דעיכת הוואו (הגבר כבר פחות גברי):
ואז ניסינו לשוחח, ומאוד מהר קלטתי שמר בחור, די, שתקני. מידי פעם הוא מצליח להחמיא לי, אבל לייצר איזה מלל עצמאי, ממש קשה לו.
אחרי שניסיתי וניסיתי, שיתפתי אותו בתחושתי, הוא התעקש בתוקף שהקושי נובע מזה שאני לא שואלת שאלות.

3. שלב האכזבה (אתה במינוס מבחינת העניין – הבנק עומד להתקשר אליך)
בחיי, לא ידעתי ששיחה אנושית חייבת להיות מורכבת משאלות ותשובות.
והנה אני, מקשקשת לי פה איתך, משעשעת אותך כאילו הייתי יובל המבולבל, משתפת אותך בדיעות, וחוויות, ועניינים מהחיים, ואתה ממש לא יכול להגיד יותר מ-4 מילים ברצף, כי אני לא שואלת שאלות.
גם כאן, עוד אמרתי לי, נו-למה-את-בררנית.

4. שלב הנה-עוד-אחד-נמחק-מהרשימה
ואז, נפלה הפצצה, והבחור, העיר הערה, שאין ממנה דרך חזרה. כן, הוא ניסה להחמיא לי, אבל זאת הייתה מחמאה בסגנון של אני כל כך אוהב גברים עם ראש שעיר כמו של גל אוחובסקי, אין, זאת ההוכחה לכך שהוא גבר גבר.
ובכן, עיניים לי, ורואה אני, כי קרחת אני, ולא שעירה כפי שהוא מדמיין לו.
וכשניסיתי להבהיר לו את גודל טעותו, הוא הלך והתדרדר לתהומות שלא ראו אור יום עידני עידנים.
בשלב הזה של השיחה, היה לי, לא מעניין, מטופש, ודי מגעיל.
החלטתי לסיים אותם. נמשיך מחר.

5. שלב הייאוש – קראתי יותר מידי כתבות בוואינט על בחורות בררניות.
לא גליק לא!! הבחור החליט לא להרפות! אל תלכי, הישארי!
נו, טוב. שאני אהיה בררנית?
נשארתי. אולי עבר עליו משהו. כולם כושלים בלשונם. נושא לא טוב. רגישות שלי.
תהיי בוגרת.
הוא רק המשיך ליפול, אבל נו, אני זורמת לא?

6. השלב שבו אתה זקוק לקסם, וגם זה, רק כי אני פרייארית מיואשת.
אחרי שעה של צניחה חופשית ללא מצנח, כבר היה מאוחר בלילה, הבחור אמר שעוד שניה הוא חוזר, ולא חזר עשרים דקות, בהן הודעתי לו שיאללה, מאוחר לי, ולילה טוב.
קיבלתי בתגובה 10 הודעות של – פה? את פה? למה הלכת? אוף, תחזרי! פה?
פחד אלוהים. אבל, שאני אהיה בררנית?

7. שלב האין חזור.
יומיים לאחר מכן, פסיכי התחבר, וגם אני, והודיע כי התגעגע.
כן, גם אני בכיתי בלילות.
שאלתי אם טירוף ההודעות אחרי שהלכתי נראה לו הגיוני, במיוחד בהתחשב בזה שזה אחרי שעה של שיחה, שכבר במהלכה ממש רציתי ללכת, והשיחה הראשונה שלנו…
התשובה הכי מוצלחת שלו הייתה שאני תוקפנית, לא נותנת לו הזדמנות, הוא מרגיש שאני מכה בו באלה ואני סאדיסטית.

7. שלב תחרות הפטאתיות – אני שניסיתי כל כך הרבה, או הוא, מהסיבות הברורות.
ובכן, בשלב זה החלטתי, כי אומנם, סוף סוף קיבלתי ממנו יותר מ-4 מילים, אבל בכל זאת, יש גבול ללהיות לא בררנית.
אמרתי לו, תשמע, זה לא כל כך עובד עבורי, בוא נחתוך.
כנראה שזאת הייתה בשורה מממממש קשה עבורו.
כי אחרי שבמשך חצי שעה, הוא ניסה "להילחם" עליי (גבר, מה נסגר, היינו שנתיים ביחד, ואני הנסיכה שכלואה בטירה מאחורי הדרקון?)
ואני ניסיתי בכל הנימוס האפשרי להסביר לו, שזה פשוט לא יקרה….
הוא החליט לשנות טקטיקה, וקרא לי דאבה. וכונפה.

אפילוג
איך אני שמחה שסוףסוף פגשתי בגבר שגידל לעצמו אשכים. יחי המין הגברי. יהיי.
לא, אני פשוט כבר מתה לצאת עם אחד מהנסיכים האלה לדייט. הרי ברור לי שכל מחלה כזאת באינטרנט רק תכפיל את עצמה במציאות.

הערות
טיפה לפניו, היה את הבחור, שפנה אליי באתר היכרויות רציני אחרי שהסתכלתי עליו, ושבועיים לא הביא את עצמו ללדבר איתי שיחה ראשונה, וכשדיברנו ושאלתי מה קרה, הוא הסביר, שהוא פשוט יצא עם איזה בחורה איזה חודש, אז לא היה לו זמן. וואו, איזה חשק זה לנסות לצאת עם מישהו שהתחיל איתי תוך כדי שהוא יוצא עם אחרת? נכון נשמע מבטיח? הוא הסביר שזה לא ככה, זה פשוט בגלל שאני הסתכלתי עליו קודם.
אה, והכל עובר עליך וקקה בידיך, זה גם תופס?
אצלו, הגעתי לשלב האכזבה + הנה-עוד-אחד-נמחק + האל חזור, ביחד, אחרי דילוג זריז על שלב הפרגון. פשוט, משהו אומר לי, שמהר מאוד זה היה מוביל לשלב הפטאתיות.

עברתי

מקווה שיהיה בסדר….

אבל אם לא, הייתי מציעה עזרה, אבל אולי עדיף שלא תפנו דווקא אליי, אני עוד לא מצאתי את עצמי פה….

סוגרים

אני לא מאמינה.
עד שהתחלתי להרגיש קצת בנוח בבלוגלי הזה, הוא נסגר.
ומה עכשיו? אני אמורה לעבור? להעתיק את התכנים ולעבור לוורדפרס? מה זה הוורדפרס הזה בכלל?
אולי שוב, לפתוח חדש?
אולי לחזור עם הזנב בין הרגליים לקודם….
כוסאמו האינטרנט הזה.

קצת נמאס, קצת מאוכזבת, קצת קצתי

הרגשתי שקצת נעלמתי, אז שאולי כדאי לכתוב.
אבל כנראה שהנעלמתי הזה, נכון למציאות יותר מלוירטואליה.
קצת נמאס לי ממני. החיים בנעליים של עצמי, לא נעימים לי במיוחד. אני רוצה זוג אחר.
וכל תחושת הנמאס לי ממני הזאת כל כך זרה לי, שאני לא יודעת כבר מי אני בתוכה.
אירועי השבועיים האחרונים נעו בין עלובים, למעליבים.
בלימודים ניצלו אותי, וממש נמאס לי להיות שוטרת של אנשים שבגלל שהם פחות חכמים ממני, הם מחליטים לא לעבוד, ולתת לי לעשות הכל.
ומישהי לא הזמינה אותי ליומולדת שלה. אבל הזמינה את ככככל שאר המכרים המשותפים. לא הייתי רוצה ללכת גם ככה. אבל זה ממש מעליב לא להיות מוזמנת.
ועוד שתי חברות שלי התחתנו. וכמה התארסו…
והייתי חולה, כמעט שבוע, דבר כל כך לא אופייני לי.
וזה אכזב אותי גם.
הגוף שלי מאכזב אותי. בכל הרמות האפשריות.
אני מרגישה זקנה, מפורקת, ולא ברת תיקון.
ואני מאכזבת את הגוף שלי.
כבר חודש שאני מנסה לחיות על אכילה פעם בשלוש שעות קצת. זה לא יקרה. אני רעבה כל הזמן. גם כשהקצת, הוא יותר מהקצת שצריך.
אני לא מצליחה לעולם להיות נורמלית. ואני תמיד נורא משתדלת.
כשגדלתי, ולא היו בגדים נורמליים במידה שלי לבנות גילי, אמא שלי תמיד אמרה לי, רק תרזי, נקנה לך כל בגד שתרצי. רק תרזי.
אז אני עכשיו אני קונה לעצמי בגדים. לאו דווקא מה שאני רוצה, אבל קונה.
והבגדים לא רעים בכלל. מעל לחליפת השומן שאני עוטה על עצמי, הם בכל זאת, די נורמליים.
עכשיו אמא שלי אומרת, זה לא נראה טוב על הרגליים שלך. זה עושה לך ציצי ענק. זה נדבק לך לתחת. וואלה אמא? נשארתי אותה דאבה שתמיד הייתי?
היום נשברתי. הלכתי לרופאה וביקשתי שתיתן לי כדורי הרזיה.
איזה כשלון. הגעתי למשקל שמאז ילדות חשבתי עליו בתור המספר הנוראי שאין סיכוי שלעולם אני אראה תחת רגליי. והנה, הגיע היום.
נכון, ההתדרדרות הייתה קבועה ותמידית. אבל מעולם לא חשבתי שאני לא אצליח לעצור את זה.
בנוסף, מעולם לא הסתכלתי על עצמי וראיתי פגמים. ראיתי אחלה בחורה, שהיא לא מושלמת.
כבר שבועיים שאני מסתכלת, ואני רואה רק פגמים, עיוותים שצריך להסתיר, לכסות, להתבייש ולהתחבא.
כאילו עוד משהו נשבר בי.
ודווקא השבוע, נאלצתי להתגלגל על מזרונים עם בנות כיתתי הכוסיות ולהשתתף בשיחות ביקיני.
ונמאס לי, שבכל ספר שאני קוראת, ובכל כתבה שאני פותחת, אם תהיה בחורה יפה, היא תהיה רזה, כוסית, ושווה.
אם היא תהיה שמנה, סביב זה יהיה כל הסיפור.
כאילו לא קיימים סופרים שחושבים שניתן לכתוב על דמות שמנה, שתהיה מושכת וגם בעלת עולם שלם מלבד להתעסקות במידת המכנסיים.
וכל פעם אני מייחלת לזה שהפעם, אולי הפעם הוא לא יכתוב שהיא רזה. שישאיר את זה לדמיון שלנו. כל אחד והסקסית שלו. אבל לא, כל פעם זה מופיע שם. והאכזבה והטעם המר שלי מגיע מיידית.
וגם, קיבלתי עוד כל מיני פניות, מכל מיני גברים שלמען האמת, עצם הפניה שלהם פשוט מעליבה אותי.
או שלא פונים אליי בכלל, שזה בפני עצמו סטירת לחי עבור בחורה באינטרנט, או שפונים אליי אנשים…. לא ברור לי מאיזה חור הם זוחלים דווקא אליי.
אם פעם חשבתי שצריך להיות בעל טעם מסוים על מנת להמשך אליי, היום קשה לי לחשוב על גבר שלא יהיה פשוט חולה ובכל זאת ימשך אליי.
איזה מחשבות נוראיות. איזה מצב נוראי.
ונמאס לי, נמאס לי שכואב לי הלב לראות את ערך השוק שלי, ולגלות כמה הוא אפסי.
אולי בכלל היציאה לכל המבצע הזה, הייתה מוקדמת מידי. לא מתוכננת. לא מאורגנת. לא חשבתי על זה, ואני לא מוכנה.
יש לי כל כך הרבה בעיות שאני יכולה לטפל בהן… דווקא על האוורסט של הבעיות שלי החלטתי לטפס?