התחלה של סוף

בחודש האחרון, פגשתי מספר גברים חדשים.
בוא נגיד, ש99% מהם, היו עלובים, והתנהגו כמו תינוקות\אפסים.

אבל יש אחד…
שאומנם, כהרגלי, הוא מבוגר מידי, מובטל מידי, מתוסבך מידי
אבל…
יצאתי איתו שוב, ושוב, ושוב…
יותר משיצאתי, נשארתי אצלו.
יותר משנשארתי, הוא ביקש שאשאר.

עד שהוא נעלם.
אבל הודיע שיעלם.
ואז חזר, אבל הודיע שיצא עם האקסית.
ואז נעלם, וחזר.

ואז פיתחתי ביצים, ושאלתי, מה נסגר? אתה כן, או לא רציני?
והוא ענה… שהוא לא בקטע רציני.
ובאותו ערב, כמובן, התקשר ודיבר כמו החבר שהוא לא.
(ואז כמובן הרגשתי ש"זה לא את, זה אני" והתנחמתי)
ומאז, לא דיברנו.
אז נגמרה לי הנחמה.
אני רוצה שוב, ועוד, וגם.
ממנו.
כי הוא, זה כל מה שיש לי. (*שאין לי*)

כן, אני צריכה לוותר על שכמותו ועליו.
אני יודעת. אבל הלב שונא את הבדידות, והוא שולט בפלאפון שלי יותר ממני.
אז התקשרתי. ושלחתי הודעה.
והוא לא הגיב.

סוף סוף בחור נורמלי שהראה עניין בי ואני אוותר?
אז העניין שהוא מוכן לו הוא רק סקס לא רציני.
מה אני אעשה.
אומרים, זה מה יש, ועם זה ננצח, לא?

אבל הוא לא עונה. ולא מתקשר.
ואני רוצה להעלם. לזרוק את הפלאפון. לשכוח מהמבחנים, מהעבודות, מהחיים שעוד מחכים לי.

להתקשר אליו מחסום. לשלוח הודעות מפתות שלא משאירות הרבה רווח לדימיון מה יקרה. לעשות משהו. לקבל משהו. להפסיק לישון לבד…

אולי הכי אני רוצה שהוא יתקשר, ואני לא אענה.
אבל זה בחיים לא יקרה.
אין לי כוח לעשות פוזות של חזקה.
אני לא.